סיפרו לנו. ראינו. we were told. we saw

   פייצל אלחטיב מהכפר חיזמא, צפונית-מזרחית לירושלים, מספר לנו:

קודם כל הסיפור הזה שאני הולך לספר לכן התחיל כבר לפני כמה שנים, ורק חזק יותר עכשיו. מדובר על חיזמא ובית איכסא, שני כפרים שאי אפשר לתת לרשות הפלסטינית. כי יש הרבה ישובים יהודים והכפרים האלה באמצע. במיקרה של חיזמא זו גם דרך ראשית למתנחלים מפיסגת זאב לאדם, שעוברים דרך חיזמא. ככה אנחנו חושבים.

מדליפים כניראה מהצבא שרוצים לתת לכפר שלנו ולבית איכסא תעודה ששמה 'גיל מספר 3'. או מספר 3. או 4. משהו כזה. כלומר לא אזרח ישראלי לא פלסטיני. אלא תעודה שלישית.
ולא יהיו מנועים שבכ. מותר לך ללכת לירושלים. ולתל אביב. יכול להסתובב ולעבוד. אבל לא שייך לישראל, ולא לרשות הפלסטינית.

אבל לא כמו מזרח ירושלים. לא משלם ארנונה. לא מקבלים טיפול רפואי.
לא יודע מה יהיה עם טיפול רפואי. בטח לשלם.

חושבים שזה יקרה אחרי רמדאן. או בסוף השנה. לא יודעים מאה אחוז את כל זה. רק מכל מקום שומעים. לא יודע מאיפה בדיוק. אבל הצבא מדליפים את זה. נניח אמרו את זה למוכרי הפרחים ליד הכיכר של הפיסגה.
הצבא והעירייה באו ולקחו להם את הסחורה. ואמרו להם שמחיזמא ובית איכסא יקבלו תעודה חדשה, שיוכלו לעבוד בישראל.

עוד לפני שנים, בזמן הסכם אוסלו, דיברו הישראלים עם אבו עמאר על הרעיון הזה, והוא לא הסכים לתעודה שאין בה אזרחות.

ויש כמה דברים קשורים לזה. שמראים את העניין. זה שהם מצלמים אותנו, למשל. אצלנו ובבית איכסא, אותו הדבר. נכנסו הצבא ומצלמים משפחה משפחה.

זה עוד לפני כמה חודשים, אולי שנה שעברה, לא מעכשיו. הם היו באים בלילה עם המצלמות, נכנסים לכל בית, רושמים כל מי שגר והולכים. היו באים בחמש, בשתים עשרה בלילה, בכל מיני שעות. באים, לא מפריעים, לא עושים עניינים, שואלים הבית הזה של מי, מצלמים, לפעמים גם את האנשים.

אלינו לבית באו בשמונה וחצי תשע, בערב. שמענו על זה כבר. על זה שהם באים וסופרים את המשפחות. כי נכנסו כבר לכל השכונה. אבל באו ככה בלי מכות בלי רובים, רק רוצה לדעת מי גר בבית בדיוק. קטנים, גדולים. גם לא ביקשו תעודות זהות. ידעו מראש. רק וידאו.
נניח אצלנו אבא אמא בקומת קרקע ואחי למעלה. החייל ידע את זה. כל מה שאמרנו לו הוא ידע.
אחר כך מצלם את הבית. כל חדר. וכמה מהילדים.
יותר מחמש עשרה חייל באו. אבל בלי שעשו כלום. אז חשבנו שזה תרגיל לחיילים.

ואז לפני כמה ימים באו וצילמו את הרחובות בכפר. לא נכנסו לבתים. רק בשכונה. ג'יפים של מג"ב וצבא. אבל מי שמצלם ועושה זה הצבא.
ולפני שלושה חודשים צילמו בתי ספר. עמדו בצד פסגת זאב או בכיוון ענאתא לתוך הכפר. וצילמו. הכל מצלמים.

ויש עוד משהו, שקשור לזה.
אם נניח אני מג'בע. אז כתוב גר בג'בע, וליד באיזו עיר כתוב רמאללה. אם ממחנה הפליטים קלנדיה אז העיר היא רמאללה.
ואצלנו לא כמוהם. אצלנו כתוב חיזמא וליד המקום של העיר לא כתוב כלום, רק אפס אפס.
שאלנו אצלנו למה ככה זה אצלנו, ואמרו לנו שעדיין אין פיתרון לכפר שלנו מהצד הישראלי.

מצד אחד אומרים בכפר שלא הגיוני הרעיון הזה, כי רוצים לזרוק את כל הירושלמים. אז פתאום שלחיזמא יהיה אישור לירושלים. ופתאום לא מנועי שבכ. ומותר לעבור. לא הגיוני. מהצד שלהם לא הגיוני.
אבל אני חושב שזה לא כי אנחנו כפר טוב בשבילם, אבל אם יתנו לנו את התעודה יגנבו את שאר האדמות של הכפר.
זה הרעיון של האנשים. שאולי נותנים כדי שיקחו מה שנשאר מהאדמות.

וגם כי בזמן האחרון בנו את היישוב אדם. ורוצים להגדיל אותו. ואדם עובר לצד שלנו.
ושמו גם גדר של רשת ולקחו כבר. לפני חודש, משהו כזה. לא יודע בדיוק. שמו גדר והאדמות שלנו בצד שלהם.
ועוד דבר על אדם. היה האחזות ליד רמאללה. ופרקו בגלל כל הדברים בחוץ על ישראל ואובמה, והעבירו אותם לפני חודש לאדם.

אולי גם ככה אם יבואו משני הכפרים האלה לעבוד לישראל אז יבטלו את כל הפועלים של השטחים.

השיטה שלהם, עם הגדר, אני אסביר לכן. ראיתן שלפעמים הם שמים רשת ולפעמים בטון. בטון אף אחד לא יכול להזיז, ורשת אפשר להזיז מתי שרוצים. ואני אומר שצריך להסתכל האם הכוונה שלהם לקחת את האדמות ואחרי זה ישנו את הרשת לבטון.
נניח ליד ענאתא זה בטון וליד חיזמא וג'בע זה רשת, כי עוד לא לקחו את כל האדמות. לקחו הרבה אבל לא הכל. האדמות של חיזמא זה בכיוון של יריחו.
אולי הם רוצים לקחת אותן ולחתוך לשניים. לעשות הפרדה. ככה אני חושב. למעלה שכם ורמאללה ולמטה חברון ובית לחם.

אני גם חושב שזו רק הכנה לקראת מה שיעשו לירושלמים. לא יודע בדיוק איך זה ייעשה אבל ככה חושב. בשביל לסלק אותם.

דואגים אצלנו. יש שמועות אבל לא יודעים כלום.

   הית'אם מספר: רציתי להגיד לך משהו, אם שווה לך לרשום אותו. מהצד שלי הוא שווה. מכירה את הילדים שאמרתי לך, שעמדו בלילה בכביש, שבאו לבית שלהם חיילים ואמרו לכולם שירדו למטה, בבגדים של השינה, ששברו להם בבית, וזרקו הכל, ולקחו את דוד שלהם, מהעיניים שלהם, ביניהם ילד בן שש שנים, בן של בנדוד שלי.
אז הסיפור הוא שהיה קצת בלגן אצלנו עם שתי משפחות. רבו. אז אנשים התקשרו לכוחות הפלסטינים שיבואו ושיפתרו.
אז הילד היה חוזר מבית הספר. וראה את הכוחות הפלסטינים, וזרק המזוודה שלו של בית הספר ומרים אבנים וזורק אבנים על חיילים. ונפצע חייל, והחייל התחיל צועק בשביל שרצה להכות את הילד.
אז מה הבעייה? את חייבת לרשום את זה. בן שש. כיתה אלף. הרשות הפלסטינית לובשים אותו הדבר כמו חיילים. הילד הזה ראה מה קרה בלילה, מה עשו החיילים, ואיך באו ולקחו את דוד שלו ומה עשו, ובראש שלו שזה זה עשה לו את הבלגן בלילה, שהרשות זה החיילים של ישראל.
צריך לדעת את הסיפור הזה. יש בזה משהו מפחיד ומשהו מצחיק. מצחיק שזה שהוא חייל ערבי, והמפחיד שהילד הקטן לא יודע להפריד בין חייל שבא לו לבין חייל ערבי. זה מזעזע.
אני בדיוק הייתי עומד ומביט וירדתי אליו, לחייל ירד דם, והילד ברח, ואמרתי לחייל ככה וככה. הבין, בטח. והפסיק לכעוס. כי התברר לו המצב. שמו לו פלסטר וגמרנו את הסיפור.
ואז ירדתי לילד, מחפש אותו, ואמרתי לו שלא כל החיילים לא טובים. ניסיתי להוציא אותו מההרגשה הקשה, וניסיתי לשכנע אותו שלא כל החיילים אותו הדבר. אתמול זה קרה הסיפור.

דבר קטן הסיפור הזה, אבל זה סיפור גדול. כי הילד הקטן בגיל הזה ככה לומד. מה שקורה סביבו. ועושה לו בִּפנים צורה, ויחפור בראש שלו, ובשכל שלו... הצלחתי להרגיע את הילד כי אני מכיר אותו. אני דוד שלו. והוא עושה לי כבוד. כי לא נתתי לחייל שירביץ לו. כי אני יודע שצריך לרדת לגובה שלו, לא, לא לגובה שלו, לגיל שלו.
אנשים לא שמים לב לדברים כאלה. איך הילד בונה צורה בלב שלו ואיך הם עושים שיהיה לו ככה, במחשבה. זה מזעזע אותי, איה.
ורציתי להגיד לאיה ששווה לרשום, על מה שעושים לילדים.
הוא יהיה בסדר אני מקווה, כי הרגעתי אותו, כי אמרתי לו שלא כולם אותו דבר.
 

  ביום שישי ה 8 באוגוסט,  בשעה 10 בבוקר, עלו תושבי הכפר נבי סמואל (נבי צמויל) ונעמדו מול כפרם המחוק,  אותו הרסו בשנת 1971, ומחו. על כך שהם חיים בבית כלא. מנועים מכל צד. מבודדים, איש לא יכול לבוא לבקר אותם. על כך שלא מרשים להם לבנות, וגוזלים את אדמתם, טפח אחרי טפח באמצעי מירמה, שאין עבודה, והורסים את הבתים, ושרוצים לסלק אותם משם.
לאט לאט הגיעו אנשי הכפר, עם שלטים כמו: לא לרעב כן לאוכל ושתיה, כן ללכת ולבוא, לא למחסומים, כן לחיות ולא למוות, כן לבנייה ולגור, די עם ההריסה, די לשנאה כן לאהבה.
עמדו בצד, לא נשמעה שום קריאה, רק עמידה דוממת עצורה עם השלטים.
הגיעו גם כמה ישראלים כדי למחות איתם. מייד הופיעו חיילים ושוטרים, לפקח. שוטר צילם את המפגינים למען יראו וייראו, כמה אנשים-יהודים קיללו וקראו קריאות גזעניות, והסתודדו עם החיילים. כך עמדו עד התפילה של שתים עשרה וחצי, וכולנו התפזרנו.
סביר שתהינה עוד מחאות. קשה להאמין שתושבי המקום הקטן הזה, שאין אליו שלט, יצליחו לעמוד מול כוח הנישול והכיבוש וגזלת האדמות למען מתנחלי הסביבה. כתם פלסטיני. כתם מיותר.  

ביום ראשון השביעי ביולי, חיילים ממחסום קלנדיה עברו בג'יפים שלהם ליד רוכלים קשי יום המוכרים קפה או ירקות לצד הדרך בין קלנדיה לא-ראם, ואיימו עליהם שיהרסו להם את הבסטות אם לא יפנו אותם תוך שעה. כלפי ת' הם טענו שהדרך היא בשטח C ושהאדמה לא שלו. למרות שהיא שלו. לאחרים אמרו שזה מפריע, למרות שזה לא, ולאחרים לא אמרו כלום, רק איימו עליהם.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. חיילים באים בג'יפים, מאיימים, הורסים, לעיתים גונבים את המאזניים ששוויים מגיע עד לשש מאות שקלים, מבלי שנתנו כל נייר רשמי כמובן.
לעיתים הם אומרים לרוכלים שאם הם רוצים לקבל חזרה את המאזניים, שיבואו למחסום. הרוכלים לא מעזים ללכת כי חוששים שאם יגיעו, ילחצו עליהם לשתף פעולה, או יעצרו אותם ויפתחו להם תיק. הם גם לא מאמינים שיקבלו את מה שהוחרם חזרה.
לפני חודשיים הגיעו מהשב"כ וצילמו את הבסטה של ת' ולקחו את המאזניים. בוא ל'בית אל' אמרו לרוכל, נדבר שם, והוא כמובן לא הלך. כי ידע מה הכוונה.
ביום שני בבוקר הגיעו נציגי עיריית ירושליים באוטו גדול ואיתם חיילים מהמת"ק כדי לצוד את הרוכלים. לחלק גנבו את העגלות והעמיסו על מכונית העירייה. לחלק גנבו את המשקלים. לחלק את הקופות. על השאר איימו, וכולם נטלו את שאריות הסחורה, וברחו.
איך אנשים יחיו, אומר ש' בעל עגלה שהספיק לברוח. מה הם מפריעים להם אני לא מבין. אנחנו לא מפריעים, רק רוצים לאכול.

א' בן התשע עשרה, ממחנה הפליטים קלנדיה, שהוא וכל משפחתו מנועים בכניסה לישראל, היה בדרכו לטיפול רפואי בירדן. טיפול שהוא מנוע מלקבל בישראל, ושלא קיים בגדה. הוא נעצר בגשר אלנבי ונאסרה עליו היציאה לירדן. והתבקש לחכות. וחיכה. ואחרי איזה זמן זומן לחדרו של נציג השב"כ, מי שמכונה הקפטן. ונאמר לו כמו לרבים אחרים, שאם הוא רוצה להגיע לירדן לטפל בלחץ הדם המסוכן והמדאיג שלו, הוא יכול, ולא רק בירדן אלא אפילו בהדסה עין כרם בירושלים, למרות שכאמור הוא מנוע בכניסה לישראל. כל זה בתנאי שיעשה משהו כזה או אחר עבור הקפטן. כלומר שישתף פעולה. שיבגוד. א' אמר לא. ונשלח חזרה הביתה. אם אתה לא מסכים, נאמר לו, לא תצא לטיפול, ואכן לא יצא. מצבו בינתיים יציב.

ה' בן השישים וחמש, החי בירדן, מבקש מזה זמן רב לבקר את א' אחותו בת השבעים וארבע, החיה בכפר קטן בגדה המערבית הכבושה, וחולה במחלה קשה וחשוכת מרפא. אחותו מתגעגעת אליו מאוד, מספרת ביתה פ'. הוא אחיה היחיד ולא ראתה אותו שנים רבות.
מסרבים לתת לו לעבור בגשר אלנבי, גם לא בתור תייר, כי הוא נחשב פליט וככזה נמצא לטענת כוחות הכיבוש ב"קבוצת סיכון", כי אולי ירצה ליישם את זכות השיבה.

פורסם 8.7.2008