ההתעללות של שוטרי משטרת ירושלים במוחמד, אחמד, ראמי וחוסאם, מתקיימת כבר חודשים רבים.

מתי תבואו, בוקרה (מחר)?
לא.
יום תלתה (שלישי), יום ארבע (רביעי)?
בשבוע הבא אמרה תמי לחוסאם הקטן, אנחנו נבוא.
שבוע הבא? הביט, בפניו ציפייה דרוכה, ועם זה בקצותיה עייפות בטרם עת זקנה ושטוחה של ילד שנגזלה ממנו הילדות.
כן, אמרנו.
והוא התרצה.

יש תחושה שכמעט ואי אפשר לעזור לחוסאם ולשלושת אחיו. גם אילו באופן תיאורטי יכולנו לנטול אותם מתוך חייהם (מתוך החיים עם אב מתעלל ואם המשתפת פעולה, השולחים את ארבעת הילדים האלה שבעה ימים בשבוע יום יום עד השעות המאוחרות, בחורף ובקייץ, לא משנה מה, כדי למכור מסטיקים או פזלים או לעיתים דברים אחרים. כל ילד חייב להביא חמישים שקלים, סכום עצום במושגים של עם תחת כיבוש, ולא, משהו קורה שם להם, איום, מכות, אנחנו לא יודעות את הגבולות המדוייקים רק שישנו איום ממשי. רציני), מה יכולנו להציע להם? לדאוג לזה שיופרדו זה מזה למשפחות אחרות? שיקרעו מהמשפחה, קשה ורעה ככל שתהיה, אלא לאן, האם יש לנו פיתרון בטוח ואחר? בכלל לילדים במשפחות מתעללות גם במדינות שאינן תחת כיבוש אין פיתרון שהוא טוב. זה לעולם גם מחיר נורא לשלם. וצריך לבחור תמיד בין שתי רעות. אלא שגם מה שהוא כמעט לא אפשרי ובטח לא מושלם במדינה חופשית, ריבונית, לא מדוכאת, הוא קשה יותר אצל עם תחת כיבוש שבו כולם משוללי זכויות יסוד. המטופלים והמטפלים גם יחד.
והאם נוכל להצילם מההתעללות של המשטרה, העירייה ושאר רשויות הכיבוש? סביר שלא.
כי במדינה שזכויות אזרח, הזכות לאדמה, והזכות לחיים, כפשוטו, נקבעות על פי גזע, קשה להאמין שלהילחם על זה שרשויות לא תגזולנה סחורה ותצקנה לילדים מהגזע הלא נכון, הוא משהו שנוכל לעשות.
כי כמו השרות בצבא הכיבוש, שהוא כחוק... והרס בתים שלא קבלו אישור במתכוון כי המבקש הוא פלסטיני הוא לפי החוק... וכמו שלירות על ילדים כי נגעו ברכוש הצבא – נעשה כחוק...
כך ההתעללות שנעשית בידי המשטרה והעירייה והצבא לילדי משפחת ש' נעשית 'כחוק'. זה על פי החוק 'כביכול' (חוק הרוכלות) שהילדים, שנשלחים למכור ללא כל ברירה על ידי אב מתעלל, נירדפים וניצודים על ידי המשטרה, הצבא והעירייה.
לעיתים זו 'רק' גזלת הסחורה. דהיינו לקחת את הסחורה מהילדים, סחורה שנקנתה בכסף, מבלי להחזיר, מבלי לתת תמורה, מבלי לתת טופס החרמה. לעיתים זה מכות, עם או בלי מקל. בשדה ליד, או בניידות עצמן, או באלה כמו שעשה הם מספרים השוטר דויד רביבו לארבעת הילדים אחרי שניצודו, בחדר המדרגות המזוהם של מחלק הנוער ברחוב שלומציון. לעיתים לוקחת אותם המשטרה בניידת ומשאירה אותם בשדה רחוק, שיגיעו לבד, שילמדו. לעיתים זה הכל יחד. כמעט כל יום. בבית התעללות, וברחוב, לאור יום, לפי החוק והנורמה, התעללות.

הקטן מביניהם היום בן שמונה וחצי והגדול בן ארבע עשרה וחצי. כל זה מתרחש לפחות כבר ארבע שנים.

באחת הפעמים שהמשטרה כדרכה התעמרה בילדים, מלבד הקבוע שהוא החרמת הסחורה שהם כפויים למכור, מבלי להחזיר כמובן, או לתת תמורה כספית לכסף שאבד להם, ניידת משטרה לקחה את חוסאם בן השמונה מהצומת שם מכר מסטיקים, ונעלמה. האח המודאג ביקש שנעזור. מניסיונם כאמור, המשטרה לעיתים עוזבת את הילדים בשדה רחוק, וחוסאם הוא רק בן שמונה, ואיך ידע לחזור לבד דאג מוחמד הגדול מביניהם.

טילפנו למשטרה. ילד נעלם, אמרנו. באמת? ענה קול קשוב ואחראי ומלא איכפתיות ציבורית, העושה את מלאכתו. מה שמו? שמו חוסאם. חוסאם? רגע של שקט. אה, אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה נאמר לנו בשתי תחנות משטרה שטילפנו אליהן כשביקשנו עזרה בלמצוא את חוסאם.

חוסאם איננו חוסאם, ילד מסויים, בן שמונה וחצי, שעיניו רכות, והעצב כבר מזוג לו במתיקות הצעירות שלו כמו תכריך. חוסאם אינו אדם, אין לו ישות מסויימת, או פרטיקולרית. חוסאם אינו ילד. חוסאם הוא פלסטיני. זו מהותו. זו אינותו.

הבטחנו לעצמנו תמי ואני זו לזו, שדבר אחד לא נעשה, גם אם אנחנו לא יכולות להציע להם כמעט כלום בעצם, מול עומק אופל חייהם, הבטחנו לעצמנו שלא נאכזב אותם, שלא נבטיח משהו בלי כיסוי, שלא נצטרף לשאר המבוגרים שהם פוגשים ושבוגדים בהם אחד אחד: הוריהם, וכל מערכת המוסדות האמורים להגן עליהם.
כל המבוגרים סביבם הצדים אותם, והשותקים גם יחד, המפקיעים את מושג האמת ואחריות ממשמעות. שאינם עושים ומתקיימים מה שהם אמורים, מה שהם כמו מבטיחים מהיותם מי שהם, הורים או פועלי הגנת הציבור. אנחנו, לפחות נעמוד מאחורי המילים, נשבענו זו לזו. פעוטות במשמעותן ככל שתהיינה, בסך חייהם המורכב, לא נשקר, ולא נרוקן מילים מכיסויין. אם הבטחנו שנבוא בשבוע הבא , נבוא.
וכך היה. נסענו למלא את ההבטחה לחוסאם.

זה היה ביום שלישי ה 15 לנובמבר 2005, בסביבות השעה שלוש, הגענו לצומת הגבעה הצרפתית. השוטר שראינו ומאוחר יותר נדע ששמו דויד רביבו חנה במרכז הצומת והיה מחוץ למכונית, נשען על המעקה, חזהו מובלט, אדנותי, צופה על הכל.. הילדים שראו אותנו, יצאו ממקום מחבואם, ובהתרגשות סיפרו שהשוטר הזה לקח להם מסטיקים והם בבגז' של המכונית שלו, כרגע, ועוד אמרו, מתגודדים סביבנו וגם מסתתרים מאחורינו, שהשוטר הזה שלא כמו אחרים שלוקחים מסטיקים ואומרים להם לכו, מכה אותם בקביעות, שכבר היכה את כולם, גם עם מקל. שהוא מגיע כמעט כל יום, מלבד שבת.
לשאלה שלנו אם לקח להם מסטיקים הוא מכחיש שהחרים להם את המסטיקים. בינתיים מגיע שוטר נוסף, שמציג עצמו כמתנדב, שמו אריק שם טוב, גוער בנו שאנו לוקחות את הצד שלהם. אומר בגאווה שהוא לא מקבל כסף עבור מה שהוא עושה. אכן, הוא מודה הם לוקחים לילדים את הסחורה, ואכן החרימו היום, ואכן יש מסטיקים במכונית (בניגוד למה שאמר רגע קודם השוטר דויד רביבו), כי אסור להם למכור, כי זה מסכן אותם, את הנהגים.... שני השוטרים הלכו, כי היינו שם.. הילדים המשיכו למכור, במיוחד שני הקטנים, שיותר בגלל צעירותם הנוגעת ללב אנשים קונים עדיין את המסטיקים יותר כמו סוג של נדבה. פתאום נראה חוסאם הקטן הולך בבהלה ושנייה אחר כך ראמי בן התשע, צבוט בידי פקח עירייה לבוש שחור, אקדח בחגורתו ואזיקים. הוא גרר את ראמי הרועד, פיו מפרפר בבכי, ידו האחת לופתת את פרק ידו של ראמי הנגרר אחריו, בידו השנייה קופסת המסטיקים שלקח מראמי. הניח את המסטיקים על החומה, ידו השנייה ממשיכה לעקם את זרועו הדקיקה של ראמי, טילפן בווקי טוקי שלו לאן שטילפן ואמר 'תפסתי ילד', כל הזמן ממשיך לצבוט את זרועו של הילד המפוחד. כל הילדים האחרים ברחו אבל שמרו על איזה קשר עיין עם האח שלהם שהביט לסרוגין לאופק כמו יודע איפה הם. או מקווה. תמי, תוך כדי צילום שאלה את האיש הפוגע בראמי, מה הוא עושה והוא אמר שהוא פקח מטעם עיריית ירושליים, עונה ששמו אליאן, שנשלח על ידי עיריית ירושליים. אני שאלתי אותו אם הוא עומד לתת דוח ואמר שכן. וכתב 'דוח תפיסה'. הילדים שאלו בתימהון מה זה הנייר הזה שקיבל ראמי והתבקש לחתום עליו. אמרו שזו פעם ראשונה שקיבלו נייר כלשהו. לשאלותנו אליאן אמר שהסחורה הולכת למחסן בעיריית ירושליים, ושאם יבוא הילד בליווי מבוגר יקבל חזרה סחורתו. בינתיים הגיע גם שוטר שהיה באוטו עם הפקח. לשוטר זה, קובי גבאי יש אנרגייה פרטית, מאיימת, נוספת על המובנה 'לתפקידו' כצייד הילדים המוכרים. מבטו מחפש כל הזמן סביב. במן התרגשות פרטית, טורדת. ואז, כשראה את הילדים האחרים שהגיחו ממחבואם להיות קרוב לאחיהם, אבל במרחק בטוח, החל רודף אחריהם. הם ברחו בין הבתים ובשיחים, והוא אחריהם. מטפס על הגדרות והחומות, במשך זמן ארוך הוא חיפש אותם. חשוב לציין שהילדים האחרים אחריהם רדף לא מכרו מסטיקים בזמן הזה. ולא נמצאו ככאלה. המירדף הזה היה לגמרי לא קשור ולו גם לפרובלמטיקה של המניעה הרגילה מהילדים למכור. זה היה מרדף לשם מרדף, צייד לשם צייד. הוא רדף והם נסו. במעלה התלול בכיוון מזרח, בחצרות בין הבתים הוא טורח ורודף, הרחק מעבר לצומת, "ממלא את תפקידו מעל ומעבר".
הוא לא הצליח, הפעם.
הפקח והשוטר נשארו עוד בצומת זמן ארוך והילדים המנוסים לא חזרו. לבסוף הלכנו אליהם, ראינו אותם מתחבאים. דיברנו איתם איזה זמן, חמש מאות מטרים מהצומת, כשהגיעו שוב הפקחים, מייד הילדים התפזרו ונסו. גם לשיטתם דהיינו הטענה שלמנוע מהילדים למכור, לרדוף אחריהם, לגזול, היא בעבורם, עבור הנהגים, מדוע אם כן לרדוף עוד ועוד אחרי הילדים שלא כולם בכלל מוכרים, ואינם מוכרים כרגע.
הבהלה של הילדים הייתה קשה לצפייה.
היה רגע שמוחמד הילד הגדול יצא ממחבואו, היה בטוח שהם אינם, עמד בשטח פתוח והשקיף, עומד לבוא לכיווננו. כשפתאום ראה אותם. מהיעדר מקום להתחבא הוא נשכב על האדמה והשתטח, כמו מבקש להתחפש למת.

ועבר איזה זמן, שחיכינו כולנו, הם צמודים אלינו, והפקחים נסעו משם ליבסוף, או שכך נדמה היה.
הילדים היו בדילמה מה לעשות, כי המסטיקים לפני המנוסה האחרונה הושארו קרוב לצומת ואי אפשר להשאיר את הסחורה ככה. אלא שפחדו להתקרב לבדם, כי אולי הפקחים ישובו, וגם איתנו פחדו לשוב כי אמר מוחמד בצדק ומה אם יקחו גם לנו את הסחורה. האם אנו יכולות להתחייב שלא יקחו גם לנו בכוח כזה או אחר? שאל. ואמרנו שלא. וירד ערב, חושך בין המכוניות. ונראה היה שהפקחים כרגע אינם, ואולי לא ישובו עוד, כך קיווינו כולנו, והילדים חזרו לצומת כי אין להם ברירה. שני הקטנים בכביש, הפעם שני הגדולים יותר גם מתפזרים לנסות למכור, כי זמן המפגש עם האבא מתקרב. והפחד גדל.

מוחמד מבקש שנבוא אליהם הביתה כדי שנוכל לומר לאבא שהמשטרה לקחה להם את המסטיקים, שזו לא אשמתם....

מפני שהיינו שם, מכילות, דואגות, מבוגרות, הם רצו כל כך להיות עטופים, בתשומת הלב, וחיפשו את המבט בעודם מיטלטלים ממכונית למכונית, (אולי הרעב להכלה טבוע בגנים, אולי פעם היה להם גורל אחר), ופה ושם, פעם פעמיים היה מגיע אחד הקטנים, עומד ומחייך ומחכה, כמו רק להינגע לרגע בתשומת לב של אהדה, אבל רק לפחות מדקה, כי מייד, היה נתקף דריכות של אי שקט, על הזמן שלקח, והיה חוזר למלא את תפקידו. מוחמד האח הגדול כבר בקושי צריך לומר לקטנים לחזור לעבוד כי מתוך עצמם וחרדותיהם הם מצייתים לחוקים הקשים והאכזריים שעליהם לקיים, בתוך חייהם.

היה רגע. אחרי המירדף הראשון, כשחוסאם וראמי כבר חזרו ל'עבוד בכביש', .ובדיוק היה אור ירוק וזה אומר כמובן שהמכוניות נוסעות ולא עוצרות, חוסאם המחכה לאור האדום המגיע מייד במחסום הזה, מחסום פלסטיני, לרגע מבטו נעשה זגוג וחולמני, לרגע הילד שהוא באמת, תינוק בן שמונה וחצי הגיח ושטף את הפנים הקפואים זה זמן רב למסכת המוות הקבועה של חיוך מתוק ופתייני שלמד לעטות.
לא ראה שמביטים בו, חלם. המסטיקים ביד. ואז ידו השמאלית, מעצמה החלה יורדת וכף ידו נכנסה לתוך כיס מכנסיו, ולרגע שהתה שם, ואז יצאה ומשהו קטן צהבהב מבצבץ בה, מכונית קטנה, שמבלי להביט כשפניו חולמים ודרוכים כלפי התנועה שתיכף תעצר ותקרא לו, החל מעביר את המכונית על קופסת המסטיקים.
זה ארך רגע. המכוניות עצרו. והוא הלך מייד למכור. את המכונית תחב לכיסו.