|
לחם והכלה.
זה היה החלום והסיוט כאחד של מי שהיו בתופת של השואה. לשכך את הרעב
ושיאמינו להם. ובור הרעב לעולם לא מתמלא. והאפשרות לדבר ולהישמע ולהיראות
גם היא לא מתממשת.
כשסבתא שלי גססה אני זוכרת את רוב סובביה המתחשבים, למול מחלתה המכרסמת,
אומרים בנסיונם להקל כמה טוב את נראית. ואין לך כלום. וכמה השתפרת והכל
יהיה בסדר. ואת הבדידות הנוראה שהיא הותכה אלייה בתוך הצורך שלהם למחוק את
קיום המחלה. אלא שאי אפשר. היא שם. כוססת וחופרת בחייה ובנפשה. וחוסר
המוכנות לתת לה שם, לא לקחה אותה ממנה, אלא השאירה אותה עימה לגמרי לבד.
כי סבתא שלי למרות מחלתה הנוראה והסופנית ונעדרת הסיכוי להחלמה, בדיעבד אני
חושבת, היתה צריכה שנקשיב לה ולא נכחיש מה שיש לה. שמחלתה הנוראה נעדרת
התקווה תקבל את רשות האמירה, והקיום, והמקום, והשם, וההכלה, למרות שאיננו
יכולים לעשות דבר כדי לעצור אותה או למנוע אותה. כדי לנטול ממנה את דופק
הגורל המפלצתי הניבט ממנה.
ולא את זה ביקשה. רק שנכיר בזה. ששם היא. בוערת בפחד הסוף הזה האורב והעז.
בממשות שיניו החותכות בה, ובזמנה, ובחייה. ושזה נורא מה שהיא עוברת.
רצתה להיות נראית במה שהיא נמצאת בו באשר הוא. ושלא נשאיר אותה כל כך לבד.
ללא קול. רצתה שנשמע.
אחד האמצעים האלימים שבהם האומה היהודית הקולוניאלית המתהווה, כוננה ארץ על
חשבון בני עם הארץ הפלסטינים, היה התכחשות לעצם קיומם. כמו לא היו כאן
ואינם כאן ולכן לא נלקח מהם דבר, ולכן הם לא נוצלו וגורשו ונטבחו. כי לא
היו. מי שלא היה, לא נעשה לו דבר. ולא נלקח ממנו דבר.
המילים שהיו לקלישאה, של עם ללא ארץ שהגיעו לארץ ללא עם, הם ביטוי מדויק של
אחד האופנים העיקריים בו נכבש חבל הארץ הזה.
קודם מחקו את קיומם של בני הארץ הפלסטינים מהדיבור והשיח והשפה. המהגרים
היהודים הראשונים שמעו מאלה שקדמו להם שאין כאן איש. שהארץ שוממה. וחרבה.
לכן הם הפריחו שממה. כי בשממה אין טרסות חקלאיות נבונות, וכפרים שוקקים,
ואנשים היושבים על האדמה ומעבדים אותה מאות שנים.
ואחר כך היא לא כללה אותם בספרי ההסטוריה שכתבו ובראו לתאר את תולדות העם
היהודי והמקום הריק אליו הגיעו.
ומה שההעדר מהשיח ומהשפה לא הרס הרסו הדחפורים, מהרגע שהיה אפשר. קודם ב
1948 ואחר כך ב 1967. ואת מה שלא הספיקו להרוס הם ממשיכים להרוס עד היום.
את הקיים ואת החרב. את הכפרים הפלסטינים (שבכותלי הקו הירוק) שהרסו היהודים,
והריסותיהם עדיין שם, אסור לציין. את האתר הצלבני מלפני מאות בשנים מותר
וחשוב לזכור ולציין ולתת לו הסטוריה וקונטקסט וזהות, אבל את הכפר שתושביו
גורשו ב 48 אסור לציין בשמו, כי אסור להודות שהוא היה. לכן אין לו שם. או
איזכור. והתהליך הזה ממשיך ומתרחש. בגדה המערבית הכבושה על כבישים לעם הגזע
בלבד, יש פניות והפניות לקולוניות היהודיות הלא חוקיות לסוגיהן עם שמן,
ומעבר פתוח וסלול אליהן, אבל אין שלטים עם שמות הכפרים הפלסטינים שבכל מקום.
הם לא רשומים. ולאחרונה לא רק שאין להם שם, אין אליהם גישה.
וב'הארץ', העיתון היהודי הכי 'ליברלי' שיש, הפלסטינים מכונים פלשתינים או
פלשתינאים, אחרת במתכוון מהתעתיק הנכון שהם מזהים עצמם בו, רחוק מזהותם
הפלסטינית, זרים ופולשים כמיתוס הפלישתים מקדמת דנן.
בכל משטר טוטליטרי משתיקים קול. קול של שונות והתנגדות. אך המעשה שעשה העם
היהודי נגד העם הפלסטיני שונה ונורא ממנו. זו איננה השתקה כי אם ביטול
רישום קיומו. כי הרי אי אפשר לגרש את מי שאיננו, או להשתיק קול למי שאין לו
קול. כי אין לו שם. כי הוא לא קיים. כך גם אין אשמה או אחריות או עדות.
גם מי שמדבר ומשתיקים אותו סובל מדיכוי. מי שאומר דבר מה ואומרים שהוא משקר.
או אוסרים אותו על דבריו. אבל לפחות יש לו קול מושתק. קול שנוא. קול מדוכא.
אבל קיים. מוכל גם אם לא בכבוד. אבל מהעם הפלסטיני נלקחה אפילו האפשרות הזו.
כי קיומם פשוט איננו. לכן סבלם לא קיים והפשע כלפיהם לא קיים. כי אין להם
קול.
אנחנו לא יכולנו לשנות דבר בגורלה של האישה שאינני יודעת מה שמה מא-ראם.
כוחות ההיסטוריה גדולים מידי. החיילים גזעניים מידי, שמחי ציות ואדנות מידי.
חינוכם עמוק מידי. אהבת המלחמה והכוח שלהם גדולה מידי. והמדיניות השולחת
אותם נחושה מידי, ומתוחכמת מידי, ונטולת עכבות מידי.
היא לא אמרה תודה כי עזרנו לה, כי לא עזרנו. או כי
איכפת לנו. או כי היא מגיעה מתרבות של נימוס והסברת פנים. אני חושבת שהיא
אמרה תודה כי היא ראתה בפנינו שראינו. ראינו אותה. ולא התזנו אותה החוצה.
כי לא הכחשנו ולא מיתנו ואמרנו בהקשבתנו כן, זה אופל ורשע. את צודקת. אנחנו
שומעות. ושהבחורים האלה עם הרובים והכוח פושעים נגדה, ושגורלה מר ונורא ולא
הוגן וצודק, וכי המחסום מרושע, ואפל, ומתעלל. ושאין למה שנעשה כלפיה שום
סיבה או תירוץ או הצדקה. ושזה מזעזע. ושאין לדעת מה יקרה. כי ישראל לא רוצה
שלום. ושזה לא על ביטחון כל הענישה הקולקטיבית המתעללת הזו (אלא כקלישאה
עימה נמכר מעשה הדיכוי לציבור הישראלי).
שזה על גזלה ושליטה ודיכוי.
כי נתנו לכאבה זכות וצדק ולגיטימציה ורשות ומקום וצליל וכבוד. כי אמרנו
במבטנו כן, ונכון.
כי לא הקלנו ולא הסטנו מבט ולא הכחשנו ולא ניחמנו ולא המעטנו ולא תרצנו.
הכלנו. ידענו. ראינו. ונתנו לזה שם. כי נתנו לסבלה קול. זה כל מה שעשינו.
חלק משיטת הכיבוש היא לא לתת זהות פרטית לנכבשים שעומדים ממול. לעשות
רדוקציה של האנשים לקבוצת ההשתייכות, שלה יש תכונות אפריוריות. זה העיקרון
של גזענות. שמי שעומד מול איננו פרט עם שם פרטי אלא כותרת מושטחת
וסטריוטיפית. שזהותו היא אפריורית לו עצמו. שהאדם הוא מה שהוא ולא מי שהוא.
לעיתים ההדרה הזו והגזענות הזו היו קודם. ולכן ניתן כך בקלות הזו להתעלל
בעם אחר. כי איננו אדם. לא 'כמונו'. לא במלוא מובן המילה.
לעיתים ההדרה וההשטחה והגזענות מגוייסים כדי לקיים את ההתעללות המובנית
למעשה הכיבוש. וכדי לשאת מה שנגזר על מוציאי הפועל של הכיבוש לעשות במסגרת
מה ששלחו אותם לעשות הם נעשים גזעניים. כי אחרת איך יוכלו. לרמוס ולהרוג
ולגזול מאחר רק כי הוא אחר.
מרחק של שמיים וארץ עובר בין מי שיש לו שם וזהות פרטיים, למי שאין לו. מרחק
חיים ומוות.
כך ואחרת, אפילו אוכלי בשר מושבעים יתקשו לאכול חיה שפגשו והכירו. שיש לה
פנים מסוימות וזהות פרטית. שנראתה על ידם. בממשותה החד הפעמית. בישותה
המובחנת שהיא פרטית ולא שם גזעה. וגם אוהב הבשר הלהוט ביותר לרוב יירתע
מלאכול את הפרה שרגע קודם ליטף, או ראה בדרכה למשחטה. ואילו את זו הכללית,
והלא מוכרת, שלא ראה את פניה, ולא ידע את קולה, ולא חש במסוימותה, שהיא 'פרה'
ולא פרה מסויימת, ייאפשר ללא התנגדות או נקיפות מצפון להרוג ולרצוח כדי
לאכול אותה. רק בעבור טעמה.
החיילים, בין אם כך הגיעו לצבא הכיבוש הישראלי, או כי זה מה שהתרחש בתוכם
כדי לקיים את מה שנשלחו לעשות, אינם רואים את פניהם של הפלסטינים מהם הם
מונעים את החיים. אינם רואים בני אדם.
סיבלם של מי שאין להם פנים, אינו נראה. אינו נשמע. אינו מוכל. אינו קיים.
ובמסגרת הזו, זה היה הדבר היחיד שהיה לנו לתת לה. ולעשות למענה; לתת לגורלה
וסיבלה ואי הצדק שנעשה לה מקום ושם ונראות. לה. לסיבלה. להיותה מי שהיא.
לתת לה קול. ועל זה היא אמרה תודה.
וזה כל כך מעט שזה נורא. |
| |
without voice
I remember how once a woman from A-Ram was not permitted to cross the
Qalandiya checkpoint to go home. There was nothing exceptional about
this. All checkpoints throughout the occupied West Bank prevent
Palestinians from moving freely through them in their own lands, unless
they meet some criteria or other set by the Occupation forces. The
official reason, if there was one, is not really important. For what can
possibly be the crime of that forty-year old mother to small children
for which she was not allowed to return to her home? Of course she had
not done anything. Not even with the occupiers' perception of resistance to oppression
as criminal. She was not suspect of anything, nor arrested. They just did
not let her through. Because she is Palestinian. Because they can. And
because harassing the Palestinian people is undoubtedly one of the
purposes of the Israeli Occupation.
We were present then. Women, of the occupying nation. Free to move
around without any obstacle, prevention or jeopardy. Because we are of
the 'right' race.
The soldiers told her not to pass, and to go back to Ramallah. And so
she did. Turned back to where she has nothing. Away from her home. From
her children who await her. And we asked. And she told us. That it's
forbidden. That she is not allowed. And that her children are small. And
that she doesn't know what to do. And why they won't let her through.
And that she's concerned. And that they're waiting for her. And there is
no phone. And they're small. There's her home, and she pointed to it.
Because one could see A-Ram from where we were. Her existence was
splashed over her face. And her helplessness colored the evening that
was slow to descend. And our tightening gut. And we could not remove the
checkpoint from her nation's land, nor chase away the harassers serving
their country from the place that is not theirs for the taking. We could
not help her, we could not change her fate, and we did nothing for her.
She told, and we nodded and our hearts trembled, and even this was from
that privileged place that does not allow for full empathy with a
situation which is inaccessible to us, to which we do not belong in
spite of our views. For we cannot choose to be persecuted – choice and
being persecuted are contradictory.
We're forever peeping. Forever on the side.
And she spoke on, and told more, and did not ask for a thing, and we did
not offer a thing, and we listened, and time went by, and her tears
streamed down her cheeks, and finally she said thank you.
And time
stopped. And the sky. And again she said thank you.
And when she thanks us my heart shrank. And I wanted to cry out to her,
don't thank us. We have done nothing for you.
Nothing has changed for
you. And who knows if you will get home. And we did not even grip the
ankles of those young men with their guns and their swagger, their
blunt, peacock bossiness, their constructed violence. Not even tried in
vain. We did not sprawl on the ground between you and them. And we did
not threaten them. And we did nothing.
And again she said thank you.
And went away.
And after she went away, I cried. For myself. Not for her. And it took
me time and then I understood. Her thanks and the words of Primo Levi.
And what I learned while living with my dying grandmother. |
| |
Bread and containing. That was both the dream and the nightmare of those
who had gone through the Holocaust inferno. To satiate their hunger and
to be believed. And the pit of hunger never fills. Nor is the
possibility to speak and be heard and seen fulfilled.
When my grandmother lay dying, I remember most of dear ones being
considerate of her consuming illness, trying to relieve her by telling
her, how good you look. And it's nothing. And how better you have
become, and that everything will be fine. And that terrible solitude she
was welded into by their need to erase the presence of disease. But it's
impossible. Disease is there. Biting and digging into her life and her
soul. And their unwillingness to give it a name did not take illness
away from her but rather left her to deal with it utterly alone.
Because my grandmother, in spite of her terrible, terminal, incurable
disease – I think, in retrospect – needed for us to listen to her and
not deny what she had. She needed for her terrible, incurable disease to
have the right to speak, to exist, to have its place, and name, and be
contained, although we cannot do a thing to stop or prevent it. To take
away from it the monstrous pulse of fate that looks out of her.
She did not ask for this. Only that we acknowledge it. Burning in fear
of this fierce end lying in wait for her. In the tangibility of its
fangs biting into her. And into her time. And into her life. And that
this was terrible, what she had to go through.
She wanted to be seen in what she was, as is. And that we would not
leave her so utterly alone. Voiceless. She wanted us to hear.
One of the violent means with which the becoming colonialist Jewish
nation constructed a state of its own at the expense of the indigenous
Palestinians, was a denial of their very existence. As though they had
not been here and are not here and therefore nothing has been taken from
them, and therefore they were never exploited and expelled and
slaughtered. Because they were not. Whoever is not, was not, has not
suffered a thing. Has not been dispossessed.
Those words that have become a cliché, 'a people without a land who came
to a land without a people', are a precise expression of one of the main
ways in which this region was occupied.
First the existence of the Palestinians was erased from discourse, from
the language. The first Jewish immigrants heard from their predecessors
that there was no one here. That this was a wasteland. In ruins.
Therefore they made the wasteland flourish. For in wasteland there are
no wise age-old terraced fields, and bustling villages, and people who
have been living and tending the land for centuries.
And then they did not include them in the history books which they wrote
and created to tell the history of the Jewish people and the empty place
to which they had come.
And whatever was not destroyed by absence from discourse and language,
was demolished by bulldozers. As soon as it was made possible. First in
1948 and then in 1967. And what they did not manage to demolish then,
they continue to destroy to this very day. Both the existing and the ruined. The
Palestinians villages (within the 'green line') that the Jews have
ruined, and whose ruins still stand, are denied any mention. One may
acknowledge and commemorate the centuries-old crusader site, grant it
history and context and identity. Not so the village whose inhabitants
were expelled in 1948. Its name must not be mentioned, one must not
admit it was ever there. Therefore it has no name. Or mention. And this
process is ongoing. In the occupied West Bank – upon roads reserved
solely for the master-nation, there are road signs pointing to the
illegal Jewish colonies of all sorts with their explicit names, and
open, paved access to them, but no signs tell of the names of
Palestinian villages everywhere. They are not written. Lately, not only
have they no name, they have also become inaccessible.
And Ha'aretz, the most 'liberal' Jewish newspaper, invariably spells the
name 'Palestinians' (in its Hebrew transliteration) differently than the
Palestinians themselves:
it purposely uses the spelling that conveys them, as foreign and invasive as the
legendary Philistines.
Every totalitarian regime silences voice. Voices of difference, of
resistance. But what the Jewish people did to the Palestinian people is
different and more terrible. It is not a silencing but an annihilation
of its written existence. For one who is not cannot be expelled.
Voiceless, once cannot be silenced. For he has no name. For he does not
exist. Thus too, there is no guilt or responsibility or testimony. One
who talks and is silenced indeed suffers persecution. One who says
something and is accused of lying, or arrested for his words – at least
possesses a silenced voice. A hated voice. A persecuted voice. But still
existent. Contained, even if not respected. But the Palestinian people
has been deprived even of this possibility. For their existence simply
is not. Therefore, their suffering is non-existent and the crime
perpetrated against them is non-existent. For they have no voice.
We could not change a thing in the fate of the woman from A-Ram whose
name I do not know. The forces of history are too great. The soldiers
too racist, supremacist, happy to obey. Their indoctrination too deep.
Their love of war and power too great. And the policy sending them out
on their mission too determined, too sophisticated, too ruthless.
She did not thank us for helping her, for we didn't. Or for caring. Or because her culture is one of courtesy and good
manners. I think she thanked us because she saw in our faces that we had
seen. Seen her. And did not repel her.
Because we did not deny nor mellow things, because with our listening we
said yes, this is sinister, this is evil. You are right. We hear you.
And that these boys with their guns and power perpetrate a crime against
her, and that her fate is bitter and horrific and unfair and unjust, and
that the checkpoint is a sinister, evil, brutal place. And that there is
no reason or excuse or justification for what is being done to her. And
that it's shocking. And that one cannot know what will happen. Because
Israel does not want peace. And that all this abuse, this collective
punishment has nothing to do with security (except as a cliché to sell
the act of oppression to the Israeli public). That it is about
dispossession and control and persecution.
Because we gave her pain its right and legitimacy and permission and
place and sound and respect. Because with our gaze we said yes, right.
We did not lessen it, nor looked away, we did not deny nor console nor
minimize nor look for excuses.
We contained. We knew. We saw. And we gave it a name. Because we gave
her suffering a voice. That is all we did.
A part of the Occupation method is to not give private identity to the
occupied. To reduce people to their group with its inherent
characteristics. This is the principle of racism. Whoever stands there
is not an individual with a proper name, but a flattened, stereotyped
tag. That person is what rather than who he or she is.
Sometimes such exclusion and racism were there before. And that is why
it is so easy to abuse another people. For they are not human. Not 'like
us'. Not in the full sense of the term.
Sometimes exclusion and flattening and racism are harnessed to maintain
the abuse inherent in the act of Occupation. And in order to be able to
bear what they been sent to do, the enforcers of Occupation become
racist. How could they, otherwise. Trample and kill and grab from the
other only because he is the 'other'.
A world of difference separates one who has a private name and identity
from one who does not. The difference between life and death.
In any case, even vowed carnivores would have a hard time eating an
animal they have met and known. That has a specific face and a private
identity. Seen by them.
In its unique actuality. In its differentiated being which is private
and not generic. And even the most zealous carnivore will cringe at
eating the cow he stroked a moment earlier, or seen on its way to the
slaughterhouse. And the one who isn't known, whose particularity he has
not perceived, whose voice he does not hear, who is 'a cow' and not 'the
cow', he will without reservations, accept and consent to its being
butchered just for its taste.
The soldiers – whether they were like this before they even enlisted, or because
that is what happens in order to carry out what they have been sent to
do – do not see the faces of Palestinians whose lives they deny. They do
not see human beings. The suffering of the faceless is not seen. Not
heard. Not contained. Non-existent.
And as such, that was the only thing we could give her. And do for her.
To give her fate and her suffering and the injustice inflicted upon her
a place and a name and visibility. To her. To her suffering. To her
being who she is. To give her voice. And for that she thanked us.
And it is so little that it is terrible.
up Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran.
|
