|
פרטים על הרישום
|
 |
|
|
ותשתוק הארץ 40
שנה
מאת ב. מיכאל
פורסם לראשונה במוסף השבת של ידיעות אחרונות, 8.6.2007
רציתי לסכם
40 שנות כיבוש. 40 שנות שעבוד, השתעבדות, השחתה, אובדן דרך ושפיות. אך תחת
כל אלה, אספר סיפור שכולו אמת. סיפור הממשיך ומתרחש בעצם השעות הללו.
תאמר סאמי כוסבה נולד ב-1988. בן לסאמי ולפאטמה כוסבה ממחנה הפליטים
קלנדיה. שבעה ילדים נולדו להם.
בדצמבר 2001 הרגתי את יאסר, אחיו הקטן של תאמר. לא במו-ידיי הרגתי אותו. אך
אינני יכול להכחיש כי בכספים שנגבו ממני נקנה הכדור אשר הרג. זה היה כדור
"גומי". לא מכדורי הגומי שבהם משחקים ילדים, אלא כדור גומי שבו משחקים רק
ילדים במדים.
שמונה ימים נלחם יאסר על חייו, עד שנכנע. כמעט בן 11 היה במותו.
חודש חלף, ואז יריתי בסאמר, אחיו הגדול של תאמר. גם הפעם לא במו-ידיי. ואף
שהיה זה כדור רגיל ונטול מסיכה של גומי, התענה סאמר עוד שישה ימים. ב-25
בינואר 2002 יצתה נשמתו. עוד לא בן 15 היה במותו.
תוך ארבעים יום נטמנו יאסר וסאמר בעפר מולדתם. שני ילדים, שני אחים. מתו
סתם. בלי סיבה. בלי טעם.
החיים נמשכו. שכול ומוות הרי אינם אורחים נדירים בקלנדיה. פאטמה, כך
אומרים, השימה עצמה מתעשתת. הילדים שנותרו הרי זקוקוים לאמם. סאמי, האב,
נמוג והלך. כאילו נוספו שנות חיי ילדיו המתים לשנותיו-הוא, והמיטו עליו
זיקנה טרם זמנה.
גם תאמר המשיך את חייו. סביבו המו הסער והמוות והרשע, אך בו לא דבק מאום.
נשמר לנפשו. לא הסתבך. לא ישב בכלא. לא היה מבוקש.
במלאת לו 18 – התארס. ואף שאין המלאכות מצויות במחנה בשפע, מצא לעצמו עבודה
ב"סופרמרקט יאפא". זה חצי שנה הוא מגיע לחנות אחר-הצהריים ועובד עד סגירתה.
לעיתים, עד שתיים לפנות בוקר. פורק מרכולת, מעמיס ארגזים, מקבל סחורה, מסדר
מנקה ושוטף.
בשבת שעברה, 2.6.2007, בשתיים לפנות בוקר, לאחר שסיים להכניס לחנות את
הסחורה ועמד עם צינור לשטוף את המדרגות, יריתי בגבו.
כרגיל, לא במו-ידיי יריתי. "כוח" שהיה ב"פעילות" עשה זאת. הכדור ננעץ בגב,
ריטש איברים פנימיים ויצא מן הבטן. תאמר התמוטט. מן החשיכה הגיחו חיילים,
עטו עליו והפליאו בו את מכותיהם. עד שהגיע מפקדם ועצר בהם. חייו על בלימה,
הגיע תאמר למחלקה לטיפול נמרץ ב"הדסה". הודעה נמסרה להורים.
אך אישור כניסה, אותו "תאסריח" משוקץ השולט בחיי הילידים, לא נמסר להורים.
הפקיד הקטן באשנב החליט כי האמא לא תאחז ביד בנה הנאבק על חייו, והאב לא
יפכור את אצבעותיו מול דלת חדר הניתוח. בודד ועזוב הוא ישכב במיטתו, על כי
מלאו לבו להיירות בטעות בגבו.
רק משיכה נמרצת בחוטים השיגה לאם "תאסריח" קצר מועד. האב לא קיבל אישור. כך
החליט השב"כ.
כאשר הגיעה פאטמה לבית-החולים, קידמו את פניה שני חיילים שניצבו ליד מיטת
בנה, וגירשוה מן המקום. צה"ל לא מרשה שתשב אצלו. חסרת-ישע היא ישבה במסדרון
עד שהלכה. פג תוקפו של ה"תאסריח" לאותו יום.
למחרת ביקש דוד (בעל "תעודה כחולה") לראות את הפצוע, שפקח עיניו. החייל
שעמד שם, ילד טיפש במדים, עבד קטן שקיבל מלוכה, גירש אותו בקללות ובדחיפות.
אחר-כך אזק את תאמר למיטתו באזיקים. בי-נשבעתי. שלף חרצובות-פלדה, ועקד
פצוע קשה – שכבר עקוד כולו בצינורות הזנה, עירוי, ניקוז והנשמה – אל מיטתו.
עונש על חוצפת הדוד.
בינתיים שבה האם. עמדה חיוורת לפני החדר ודמעות חרישיות בעיניה.
רק לאחר שעולם ומלואו הוזעקו, הבין מאן-דהו את עוצם הרשע. הקלגסון קיבל
הוראה ליטול את אזיקיו, ולהתחפף. הוא עשה כאשר הורו לו, לא לפני שניבל את
פיו בגסות מצמררת כנגד האם.
סוף-סוף התיישבה פאטמה לצד מיטת בנה.
אולי בעוד חודש ישוחרר תאמר מבית-החולים. עוד חצי שנה ייאלץ לשאת עימו
שקית-ניקוז. אולי, הלוואי, ישובו אז בני-מעיו לפעול כראוי.
ואולי, הלוואי, תוותר הפעם "מערכת הביטחון" על הניסיון לסבך אותו באיזה
עניין מפוברק כדי להציל את עורה. זו הרי דרכו הרפלקסיבית של הצבא לתקן את
טעויותיו; לעשות את הקורבנות לאשמים. להצדיק בדיעבד את הירי המשולח על-ידי
הכפשת הירויים.
לו הייתה זו אם עברייה ששכלה שני ילדים וסועדת בן פצוע, היא הייתה מוזמנת
להדליק משואה. האב היה מתארח אצל ראש-הממשלה, ומוספי העיתונים היו מפרסמים
עמודים גדושי הוקרה והשתתפות. ולפני 40 שנה – גם לו הייתה זו אם ערבייה,
היה הציבור רוגש, והצבא מתפתל, והעיתונות סוערת.
אך 40 שנה חלפו, ומעשיות בנאליות שכאלה אינן מעניינות עוד איש. נו, אז ירו
בעוד איזה יצור שקוף. ביג דיל.
זה הסיפור. אין זה סיפורם של תאמר כוסבה ומשפחתו, אלא סיפור 40 שנות
הכיבוש. שנים אשר לימדונו את הבזויה והנקלית שבאומנויות הכיבוש: אומנות
עצימת העיניים, אטימת האוזניים וסכירת הפה. להביט רק הצידה. לא לראות, לא
לשמוע, אפילו לא להריח את המתרחש מתחת לחוטמנו. ולשתוק.
אך בל יהין איש לומר שאיבדנו את צלמנו. הנה, פליטי דארפור למשל, ממש מדירים
שינה מעינינו.
האין אנחנו נפלאים? |
