מואייד הוא פלסטיני, אלה גבולותיו, זו מהותו, זה שמו וזו אשמתו.

את מואייד תמי ואני הכרנו בערך לפני שנתיים במחסום קלנדיה. אז נער בן שמונה עשרה שהחל בדיוק ללמוד באוניברסיטה בחברון הנדסת בנין כי אביו מהנדס בנין ורצה שבנו ילמד את מקצועו למרות שהוא בעצם רצה ללמוד רפואה. כדי לעזור לאנשים, אמר. הוא מבית רימא, ועבר בדרך לאוניברסיטה דרך קלנדיה, ואני לא זוכרת בדיוק איך התידדנו.

מאז למדתי שהוא נער עדין ועמוק ורגיש, ומאוד מאוד נבון, לימד עצמו עברית כשהיה צעיר מאוד לבד, מלהביט בטלויזיה החינוכית שגם הופיע שם פעם עם שיר שהלחין וכתב ושר בתוכנית של אמל מורקוס, וכך גם הכיר אותה, שמסתובב כל הזמן כשכאב העולם עליו, וכותב בשלוש שפות שירי שלום ומכתבי שלום ואצלו זו איננה קלישאה.

אני זוכרת פעם שדיברנו אחרי שהיה בחברון רק זמן קצר, לראשונה מחוץ לבית, שנה ראשונה, רחוק מהמשפחה, מחבריו שגדל איתם, והרבה זמן לא יצא גם לא לסופי שבוע בגלל המחסומים והבידולים וההתעללויות הרגילות של הכיבוש, שוב דיברנו בטלפון ואמר לי שהוא עצוב נורא. ובלב חשבתי ואיך אפשר שלא, נער בן שמונה עשרה שלא רשאי ללכת לשום מקום, ובכל פינה יכולים אנשים רק כי הם ישראלים לפגוע בו ככל שירצו מבלי שיישפטו או ייראו או יינזפו, להיפך, ושאלתי למה, לא באמת שואלת, חושבת שיודעת את התשובה. והוא אמר לי, כי חורף ואפור וכי אני בודד.
וכמעט חיבקתי אותו על זה שהוא נשמע לרגע כל כך רגיל ופיוטי ונערי וחשבתי גם כמה אני מוגבלת להניח שמי שהוא תחת כיבוש הרי גבולות חייו הם הכיבוש, ושגם חשיבה כזו היא סוג של הדרה, של השטחה, ורגע לפני שניסיתי לברר מה בדיוק הוא מרגיש ולמה, ומה זו הבדידות הזו והאם היא קשורה במשהו קיומי כמו הרבה תחושות אצלו או במשהו יותר ספציפי, שמחתי. אני מודה. אולי זה לא בסדר. אבל שמחתי שהוא יכול להיות באי משל עצמו, פרטי ומסוים ובלתי תלוי וחופשי, ושבסופו של דבר גורלו האינדיבידואלי הוא אירוע אישי ולא נגזר רק ממצבו הרישמי, הציבורי, הסמלי, נער תחת הכיבוש, קשה הגורל הזה ודומיננטי בחיי הפרט ככל שיהיה.
זה עשה לי באופן משונה תחושה של תקווה.

ובכל זאת, יותר ויותר, הכיבוש החל לחלחל לתוכו לכל פינה. שוב ושוב היה אומר לי למה, למה אנשים עושים ככה אחד לשני. ובכה, ועוד בכה, וכתב שירים ומכתבים יפים, חלק גדול בעברית, גם כי הוא כזה, כי הוא מוכשר, וגם כדי שאני אבין.

לא הרבה זמן לפני סוף שנת הלימודים אני זוכרת שהיה רגע, הוא היה עדיין בחברון וחי עם שותפים, והוא נעלב מהם, לא חשוב כרגע למה, זה אישי ואני לא רוצה לומר ככה בפומבי, אבל הוא נורא נפגע ועזב את הבית בערב ההוא ויצא ללילה ולחושך, והיה ירח, כך סיפר לי למחרת, והוא ישב תחת העץ, וחש שאין לו איש בעולם, והיו אורות במסגד, והוא נכנס, והיו אנשים מאירי עיניים שהיו טובים אליו, או שכך נדמה היה, וכמה פעמים עוד המשיך ללכת, וגם עזרו לו למצוא דירה אחרת, והוא קרא קצת בקוראן וסיפר לי דברים יפים שכתובים שם על שלום, ועל אלוהים.
ועוד זמן עבר.
כבר בקושי דיבר על דברים כמו אפור ובדידות. המון דיבר על מחסומים, ועל למה ככה מדברים ומתנהגים והורגים. שהוא לא מבין. ואני לגמרי הסכמתי איתו כי אני ממש לא מבינה כמוהו איך זה יכול להיות שהורגים מישהו רק כי יש לו צבע עור קצת אחר או כי הוא שייך לקבוצה אתנית אחרת ואיך מונעים מבני אדם שאפילו לא חושדים בהם בדבר את חייהם ומה בעולם יכול להצדיק את זה. אז דיברנו, הוא בין אינסוף בחינות וכאב קיומי ואישי, והתחלפו העונות, והבחינות, והוא כתב עוד ועוד שירים, והצעתי לו לכתוב יומן, אולי כך יהיה לו קצת יותר קל עם כל העומס, וככה עברו אני חושבת כמעט שנתיים. קראתי ושמעתי אינספור שירים שכתב, והוא לימד אותי מוזיקות שלא הכרתי, ופטפטנו כמה פעמים במסנג'ר והוא הביט באתר שלנו מחנסמילים, ושלח לי לינק לאתר שעשה תושב בית רימא על המקום, ואז שוב הגיע החופש הגדול והוא עזב את חברון לקיץ לבית רימא.

קצת לפני שנעצר החלה מלחמת לבנון ודיברנו בטלפון ובכינו שנינו, והיינו המומים, ושאלנו את אותן שאלות, וראינו את אותן תמונות של טבח, ורצח של אנשים, והרס בתים עליהם כשהם בתוכם, ואיך מרססים את המכוניות שלהם הנסות בכדורים בעודם בורחים, והוא שאל כמוני למה, למה, ולמה לא מחליפים שבויים מה יותר פשוט מזה, ושלכולם יש אימהות הוא אמר, זה הרי הכל ילדים, ילדים אמר, היה נדיב ממני לכנות את החיילים ילדים, אני לא מוכנה, חיילים זה חיילים אני אומרת, אמר ובכה וכתב עוד שיר שלום וטלפן ושלח לטלויזיה החינוכית בישראל, ובגלל שזה היה חופש חיפש מה לעשות ואיך לעזור, והקים קיטנה לילדים בבית רימא ולימד אותם אנגלית וגם חיפש דרך לאסוף מזון ולחלק לרעבים ממש, ואמר לי שהוא נדהם ממה הוא פוגש וחש אשם שלו יש מה לאכול ולהם אין, וניסה דרך אמל לגייס כסף למען הרעבים והיא הצליחה קצת, אבל אז בישראל אמרו לה שזה בשביל טרור ואי אפשר היה להעביר אליהם את הכסף.

ביום רביעי ה 6 לספטמבר 2006. היה אמור להיות המשפט שלו. לכן הלכנו למחנה עופר, תמי ואני. כשיש למישהו משפט לא ידוע אף פעם בדיוק מתי. דהיינו מן הסתם ידוע, אבל לא נאמר למשפחות. הם באים בבוקר, הכי מוקדם שאפשר. ומחכים. לרוב לשוא. תמיד המון שעות. כדי שאולי יהיה משפט, ויש הרבה סיכוי שגם לא.
רק שני בני משפחה מדרגה ראשונה לכל עציר רשאים להגיע. היו חולוד אחותו של מואייד ואביו. אותנו שאיננו פלסטינים אגב לא קוצבים, נוכל לבוא כמה שנרצה. למה לנו ולא לאמא ולאבא ולאחות ולכל האחרים? נכנסנו בינתיים למשפטים של אחרים. היה שופט וקלדנית, ותובעת ולידה עוזרת התובעת, כמה חיילים, מתורגמן, והסנגור, וכל פעם או לרוב ארבעה עצירים מובלים פנימה בבת אחד, קשורים ברגליים אחד לשני.
מואייד נכנס קשור ברגליו לבחור נוסף, אני ראיתי שהוא מגניב מבטים, בודק מי הגיע, מתיישב, שוב מביט ועיניו גדלות וזוהרות. הוא ראה. אותנו. את אחותו ואביו.
אמל אמרה לי שעורכת הדין שלו אמרה לה שהוא שמן נורא. וזה נכון, הוא באמת שמן. חשבתי שזה מדהים על מה חושבים.
מואייד, אנו לומדות, מואשם שהוא שייך לאירגון איסלאמי באוניברסיטה. ושהיה בועדת דת ובועדת תרבות. ועדת הדת מתברר על פי העדויות זו בעיקר ועדת הנקיון של המסגד. ועדת התרבות, או כמו שהשופט קרא לה ועדת קישוט, היא הועדה התולה לעיתים פסוקי קוראן על הקירות, וגם מארגנת שיחות.
להשתייך לאירגון הזה מתברר לא משנה מה עושים במסגרתו, זו אשמה שעליה יש לשבת משהו כמו שלושה עשר חודשים לפחות.
נאמר עליו שנראה מנקה את המסגד.
הוא אומר שהוא לא שייך לאירגון הזה, כי הוא לא שייך לאירגון הזה. הוא גם אומר שכשהוא רואה ליכלוך הוא נוהג להרים אותו.
עורכת הדין חקרה את העד שטען שהוא בועדות האלה, שאמר שהוא אמנם אמר וכך מצוטט מפיו אבל לא אמר אמת. והסביר. ושלא באמת יודע. הכל נשמע מאוד הגיוני. אם כי במשפטים כמו אלה המכורים מראש, לרוב, כך נראה, זה ממש לא משנה.
הפעם הבאה נקבעה ל 27 לספטמבר. כדי להביא את העד הבא. הוא נופף לנו לשלום ויצא. וזהו. היה ואיננו. זה היה נורא מוזר. אחר כך באנו עוד המון פעמים, נדמה לי תשע אולי, זה היה למשפטים שלו שלא תמיד התקיימו, ובמשך היום ראינו דברים נוראיים, ראינו שבבית משפט צבאי אם אתה פלסטיני אתה אשם אלא אם יוכח אחרת ולא להיפך. ראינו שהכל פיקצייה. תיאטרון. ראינו שחייהם של פלסטינים הפקר. ראינו שלמעצר אין קשר לאשמה או לחשד, ושכולם כאחד במערכת הזו, במיוחד השב"כ הנמצא שם מאחורי הקלעים עם מלתעותיו הפעורות, וכולל חלק גדול מהסנגורים, משרתים את מטרות הכיבוש ולא את האמת של מה קרה או עשיית צדק ולו כמגמה.
זו מערכת מתחזקת כיבוש ולא בית משפט. גורלם של רוב מי שמגיעים נגזר מראש, ואין לו דבר עם מה שעשו או לא. או למה. כי זה לא באמת נבדק.

ב 14 לדצמבר אחרי ארבעה וחצי חודשים של מעצר הוא השתחרר. זכאי. הוא השתחרר בגלל כל הסיבות הפסולות המובנות לדיכוי ולגזענות ולכיבוש. לא כי הוא זכאי מאחרים, אלא כי שלא כמו אחרים הוא נראה. אנשים 'שווים' ראו אותו. היו איתו ושמו לב אליו. אנשים מהגזע 'הנכון'.
בשלוש השנים האחרונות, אמר לנו חייל שתמיד נמצא שם, מבין אלפי אלפי העצירים המגיעים לעופר הוא זכר אולי עשרים או שלושים שיצאו זכאים.
זכאי? לא הגיוני אמרו פני כולם. החיילים הרימו גבה, מתוך פטפוטי האסאמאס שלהם, או נסיונם להפסיק את ההורים ממעט לדבר עם ילדיהם שהם רואים רק כאן, זכאי קפץ התובע, שזו הפעם הראשונה שהופיע במשפט הזה, לא, אני מערער, אבל לא קראת את התיק אמרה לו נאילה, אז מה אני מערער, לא זכאי, לא יתכן, לא זכאי.

את יודעת אמר לי מואייד לפני כמה ימים, חשבתי אחרי שאמל התקשרה ואמרה שעומדת לבוא לירושלים ביום שלישי ואני לא יכול לבוא לפגוש אותה, שאלתי את עצמי למה אני לא יכול לבוא. מה האשמה שלי.
רק שאני פלסטיני, זו האשמה. לא מצאתי שום תשובה אלא זו.

זה היה שלישי לפנות בוקר, 1.8.2006. אני הייתי ישן ליד אח שלי, וההורים שלי בחדר השני, התעוררתי מפצצת קול, קולות של זכוכית נשברת בבית, אמא באה לחדר ואמרה לנו תהיו בשקט, אבא יצא החוצה, יש חיילים. ואז אמר אבא שכולם נצא. היה חושך, הם עשו הפסקת חשמל, היינו לבושים בפיג'מות ויחפים, הרגשתי את הזכוכיות בכפות הרגליים.
יצאנו כולנו ונעמדנו, היה קר מאוד, אני ואבא ואמא וארבעה אחים, מהדי 16, אחמד 11, טאקי 12, ושירין וחולוד וג'ומעה האחים הגדולים.
לא ידענו מה קורה. הרגשתי תחושה מוזרה.
בחוץ היו המון ג'יפים, עשר, שתים עשרה, דפקו על הדלת גם חזק, לא יודע למה, העירו את כל השכנים, כל השכונה היתה ערה.
ואז אמרו שכל אחד יביא תעודת זהות. הקצין דיבר ערבית והחיילים עברית. נכנסנו והבאנו את התעודות, והם הסתכלו לכל אחד. ואז כשהגיעו אלי אמרו אנחנו רוצים אותך. אז אמא שלי התחילה לבכות. ולא יכולתי לעשות שום דבר.
הקצין אמר שעשיתי משהו לא טוב, ושהוא לוקח אותי, ואני חשבתי מה אני עשיתי, אני לא עשיתי שום דבר.
אמרו לי ללבוש מכנסיים מהר מהר. שלושה חיילים נכנסו איתי, עם רובים עלי ועם פנסים עלי, שאר החיילים נשארו בחוץ, אמא באה גם, להביא לי בגדים, שהיו בחדר שלה ושל אבא. היא נתנה לי בגדים ללכת, הנעליים היו ליד המיטה שלי ונעלתי. הנשק כל הזמן עלינו והפנסים. התביישתי ללבוש ככה. אז לבשתי את הבגדים מעל הפיג'מה.
לקחתי את הארנק שלי גם, וכסף, כרטיס אוניברסיטה. המשפחה כבר היתה בפנים, בבית. יצאתי והייתי לבד.
קשרו אותי בידיים מאחורה. וכיסו את העיניים. והיתה מכונית שעמדה יותר רחוק, אמרו ללכת מהר ודחפו אותי. דיברו עברית אבל הבנתי. דחפו בידיים, מאחורי, לא יודע כמה דחפו.

בדקות האלה לא חשבתי על שום דבר. אמרתי לעצמי שאני בחלום. הייתי בהלם. בשוק.

הם עזרו לי לעלות למכונית, מכונית גדולה, כזו שלוקחים למעצרים. דחפו ואמרו מהר. הייתי לבד במכונית וכולם חיילים. זה היה משהו לבן על העיניים ששמו לי, חתיכת בד. רואה למטה את הרגליים, ואיפה שאני הולך. יצאנו לדרך ולא ידעתי מה קורה. המכונית הולכת ואני מחכה מה יקרה בסוף.
לקחו אותי למקום בשם חלמיש אני חושב. עשרים בית וככה. עזרו לי לרדת מהאוטו. ואחד החיילים לוקח אותי ביד ואני הולך. הגענו לחדר, מין קראוון קטן. הם לקחו אותי למי שאני חושב רופא.
עמדתי, הייתי מכוסה, לא ראיתי, שאל אותי קצת ערבית וקצת עברית אם יש לי מחלות.
לא הרגשתי שהוא הולך לעשות משהו עם זה. שזה רק על נייר. שרק כותבים לא מתעניינים.
אמרתי לו שהיה לי שבר ברגל הימנית. ועוד כמה. ככה גמרנו.
הוציאו אותי החוצה. חיכיתי חצי שעה על ספסל. והיה חייל ששומר עלי. לא דיבר איתי.
ושוב נסענו, לא ידעתי לאן. אבל חושב שזה מקום שיש בו רק חיילים. לא רחוק.
עוד פעם חיכיתי, וחייל אחד קרוב שומר עלי. אמר לשבת בשקט ולא להסתכל בצדדים.
הייתי עם כיסוי עיניים ואמר לי לא להסתכל לשום מקום.
הושיבו אותי שם בחוץ אולי שעתיים אני חושב. על כיסא מבטון. ספסל. לא בטוח.
שמעתי מה הם אומרים. הם היו קרוב. אמרו דברים שלא אהבתי לשמוע.
אמרו מה אנחנו עושים עם הכלב הזה. למה היינו צריכים לצאת כולנו בשבילו. דברים שאני לא רוצה לזכור.
הרגשתי שזו היתה התעללות. כדי שאפחד. בכוונה.
ואז קשרו אותי גם ברגליים, ולא רק בידיים. ואז נסענו לבנימין. לא ידעתי שזה לבנימין. החברים רק אמרו לי אחר כך. שמו אותי על הריצפה של הג'יפ. שניים אחורה. שניים קדימה. ואני באמצע על הריצפה. בג'יפ לא דיברו. הייתי קשור ומכוסה והדליקו מידי פעם פנס להסתכל עלי. חשבתי למה הם עושים ככה. אולי חושבים שאני בורח. אולי פוחדים.
הייתי קשור ברגליים חזק, ולא הרגשתי אותן, לא יכולתי להזיז.
דיברתי בדרך שאני לא מרגיש ברגליים.
אמרו תחכה אנחנו נגיע.
קשרו את הרגליים בקלפסות, את מבינה. זה אזיקים. אבל יותר חזק, ויותר קצר. מברזל. כואב.
אז הגענו. אמרו לי לרדת אבל אני לא יכולתי להזיז את הרגליים. לא הרגשתי אותם. לא יכולתי לרדת. לא משנה מה יעשו.
הם הורידו לי את האזיקים ברגליים והם עזבו את הג'יפ. חיכו בחוץ.
אחרי חצי שעה הרגשתי שוב את הרגליים. ואז הורידו אותי. או שירדתי. לא זוכר.
הייתי מחוץ לבית סוהר, אבל לא ידעתי, ואז הכניסו אותי לחדר עם החיילת. החיילת לקחה כל מה שיש לי. מאה שקל. כרטיס אוניברסיטה. כל מה שהיה בארנק. דיברנו. נתנה עותק של הנייר.
שמעתי שהיא אמרה להם אתם לא מביאים איזה פושע או טרוריטסט, אתם מביאים מסכן, למה? הם לא ענו לה. ואז שמו אותי בזינזנה. זה חדר שני מטר על שני מטר. מבטון.
אני חשבתי שהם חושבים מה לעשות איתי. לאיפה לקחת אותי. לא ידעתי מה יהיה.
ואז הם צילמו אותי והכניסו אותי לבנימין. בנימין זה בעצם המקום שמגיעים לפני גזר דין, קוראים לזה גם מעבר. אלה שלושה אוהלים. שניים בצד ואחד בצד השני. גדר מפרידה בין שניהם. שאלו אם אני חמאס או פתח. אמרתי זה לא מענין אותי. אני עם מי שמתפלל. ואז הם שמו אותי שמה. איפה שהם חושבים שזה חמאס. אבל זה לא נכון. כולם מהכל שם.

נכנסתי, והמון היו מתפללים. שטפתי את הפנים ומייד הצטרפתי. אחרי שנגמרה התפילה אמרו לי שאני בבנימין וכולנו איתך ואל תפחד. שאלו למה באת ואיך. והם הלכו לישון.
היה לי דרגש. נתנו לי. ומזרון ושמיכה. היו אסירים שישנו על הריצפה, כי לא היה מספיק מקום, אבל על מזרונים. ועם שמיכות גם.
אני לא ישנתי. הייתי בשוק. חשבתי שזה ייגמר, מהר. וכל שנייה היתה לי שנה. למה אני פה. מה יקרה איתי. למה הביאו אותי. כמה כמה ספרתי את השניות.
בבוקר הביאו אוכל ולא נגעתי. לא שמתי לב. כל היום הראשון הייתי בהלם אני חושב. מנסה לשאול למה אני פה, אמרו לי תחכה, עוד לא יודעים. ככה הכרתי את השאוויש.
יש אצלנו חוק במעצר, מישהו ששומר עלינו, על העצורים, ערבי, גם הוא עצור, אותו אחד היה שומר כל לילה, ויש לפעמים שניים. ואז הם ישנים בבוקר. זה אנחנו שעשינו, החיילים לא מעניין אותם שום דבר. בוחרים מישהו שהוא טוב, ויש לו כוח להתווכח.
הוא מעיר בשלוש לתפילה. הוא שומר על מי שחולה. מעיר לספירה. שומר מהחיילים. הוא היה לפני, ואז שפטו אותו לשלוש עשרה שנים ועבר לרמלה.
אז הוא שאל בשבילי. ביקשתי למצוא קשר עם ההורים, זה לא הצליח. כלום לא אמרו. לא הסבירו כלום.
פחדתי שלא יהיה סוף לדבר. שאני הולך להעות פה המון זמן. לא ידעתי מה קורה. ולמה אני.
אם הייתי יודע למה, ככה חשבתי, זה היה נותן קצת רגש שאני אחזור הביתה.

ואז שבתתי רעב. לא נרגעתי. אמרתי זה סוף. זה הסוף. אז לא אכלתי. שלושה ימים לא אכלתי. כי אני רוצה לדעת מה קורה איתי. וכי יש חברים שכבר יושבים פעם שנייה. וכי אני לא יכול ככה. לכן שבתתי, לעשות משהו עם כל מה שבלב שלי. ואין לי עם מי לדבר, אפילו אם דברתי עם מישהו ככה הרגשתי... לעשות משהו.
אז רק התפללתי ועשיתי כמה דברים. אבל פשוט לא אכלתי. ואז אחד שאל למה אתה לא אוכל. ואמרתי. ואמר שכולנו כמוך כאן. מה יכולים לעשות. אתה חייב לאכול.
ביום השלישי השתכנעתי. לפני הערב. עזרו לי להתגבר. אני זוכר שרציתי לאכול, ואכלתי, והקאתי הכל.
הכרתי גם המון אנשים. מיריחו שכם רמאללה.
החברים אז גם נתנו לי משחת שיניים, מברשת, מברשת שיער, תחתונים.
ויכולתי להחליף.
הצבא כלום הצבא לא נתן כלום. רק החברים.

פעם אחת רק, ברמלה באיילון, זה כבר היה אחרי ארבעה חודשים שהייתי בבית סוהר בערך, אז הביאו לי משחת שיניים ושמפו קטן ומברשת, ומספיק בקושי לחמישה ימים. סתם. לא באמת.

ארוחת בוקר זה בשבע וחצי, היה מספיק אוכל.... אוכלים על הריצפה. היא מבטון. החיילים מביאים את האוכל אבל אנחנו מארגנים. מסדרים. מנקים. לנו יש החוק שלנו. כלומר יש חוקים של צהל. וחוקים שאנחנו ממציאים.

יש את החוק של ספירה, מעירים בחמש וחצי שש, לספירת בוקר. השאוויש מעיר. ואחר כך גם יש באחת וחצי שתיים וגם בערב, בין שש לתשע בערב. בספירה היינו עומדים כולנו בחוץ בשדה של הבית סוהר והם סופרים אותנו. היינו בערך כולם שמונים. ארבעים ושנים אצלנו ובאוהל השני ארבעים. אז כולם יוצאים. עומדים בשורה. בעשרות. צריך להוריד כיסוי ראש, כובעים, לפעמים עם לקרוא שמות לפעמים לא.
וסופרים אותנו. שני חיילים סופרים וקצין.
היה פעם שהיה חסר? כן, כי בשרותים. לא משהו.
לפעמים גם היו חיפושים. לא כל פעם. בפתאומיות. היו נכנסים, מעבירים אותנו לצד שני של האוהלים. מחפשים הכל. לפעמים על הגוף. עם מכשיר.
כשהיינו חוזרים היינו מוצאים בלגן, כל המיטות על הריצפה, המזרונים... לפעמים לקחו. אסור מראות. אומרים זכוכית עלולה לגרום נזק לחיילים. וגם מוציאים כל מיני דברים. לוקחים. אבל במיוחד אחרי שהשב"ס הגיע.

כולם מחכים, כולם לא יודעים כלום, ילדים, לפעמים בני שש עשרה, לא פושעים, משחקים קצת, קוראים. שח, שש בש. כשגומרים תפילה של הבוקר ומחכים לתפילה של הצהריים. מחכים.

יש גדר המקיפה את כל האוהלים. והחיילים מהחוץ. שניים מסתובבים מסביב. ויש במגדל. ויש מה שקורה בלב.

ביום הרביעי לקחו אותי לשב"כ. באו, אמרו כמה שמות, הביאו אזיקים לידיים ולרגליים ושמו ולקחו אותנו. חיכינו כל היום. זה היה מחוץ לקרוואן, היתה שמש חזקה אז.
ישבנו משמונה בבוקר ועד שש בערב. כולנו קשורים ברגליים אחד לשני. כל פעם אחד נכנס. עד שהאחרון נכנס.
היינו רעבים, ביקשנו ארוחת בוקר. לא נתנו.
יש אנשים שבאו לשב"כ מהחוץ לבית סוהר, וגם הם היו קשורים וגם היו מכוסים בעיניים שלהם, אמרו לנו לא לדבר איתם ולא לתת להם שום דבר. אפילו לשרותים הם היו כבולים.
שמה מצאתי עוד חבר, חייל. הוא שמר עלינו. אחד בשם גורדון שעלה מאתיופיה.
אני היחיד שמדבר עברית. דברתי איתו. שאלתי מה השם שלך. מאיפה אתה. והוא שאל אותי למה אתה פה. אמרתי אני לא יודע. זה היה ארבעה ימים אחרי שהגעתי. והוא אמר לי שאחרי שאתה תהיה אצלנו שמונה ימים, אם אין עליך שום דבר אתה יוצא.
הפגישה השניה שלי איתו היתה בבית משפט בחודש השלישי. הוא נכנס לבית משפט והקשיב, והוא אמר לי, זה מה ששופטים אותך, על זה? זה הדהים אותו.
חבר שלך, חייל? כן. יש כאלה חיילים שהסתכלו עלינו כמו על חיות, וזה כאב לי, שככה, ויש שאחר כך כבר לא. בבן אדם יש טוב ויש רע. בכל אחד. לא משנה מה הוא. והרע והטוב נמצאים בו בכל מיני מידות. ויש כאלה שיש להם יותר טוב. והטוב אצלם בכל מיני מקומות. וגם הוא כמוני, צעיר, ויש לו חלומות, ולא רוצה להיות כאן, כן, חבר.
בסוף נכנסתי. בערך בשלוש שלוש וחצי. ואז אמר לי, שאני באלכותלה אלאסלאמיה, ובנאדם בשם חמזה אבו סנינה אמר עליך ככה. ואני דחיתי הכל. ואמרתי שאני לא באלכותלה אלאסלאמיה, ואם אני מתפלל זה לא אומר את זה.
החוקר היה בבגדים רגילים. נתן לי לשבת, אבל לא לכולם. אנשים שהיו איתי, חלק בעטו בהם. ככה חלק בחלק. בי לא. אז ככה דיבר, ובסוף אמר לי דברים מאוד לא טובים. אמר, אתם ערבים, אנחנו באים אליכם להרוג את כולכם, אפילו הקטנים. אולי אמר כדי שאני אוציא משהו.
לא יכולתי לעשות שום דבר.
זה לקח בערך חצי שעה הכל. ואז אמר לי לחתום. אמרתי אני לא חותם. שאל הם אמרו לך ולימדו אותך. אמרתי לו, אלף אני לא אשם במה שאתה אומר עלי, ובית אני לא יודע מה כתבת כי אני לא קורא טוב עברית, ואם אתה היית במקום שלי, לא היית חותם נכון? אמר נכון.
הפסיק ולקחו את טביעת האצבעות שלי וככה גמרנו. ואמר לי לחזור לעופר. ושנראה בבית משפט. אמרתי לו אני מאמין שאם אני לא עשיתי שום דבר אז אני חוזר הביתה.
נראה בבית משפט הוא אמר.
אבל אחרי שאמר לי, הרגשתי עוד יותר שאני מסתבך. יצאתי ועוד חיכינו עד שכולם נכנסו.
החזירו אותנו בחמש וחצי שש. חזרנו עייפים. אכלנו ארוחת ערב וישנו. אני עד אז בהתחלה חשבתי שזה טעות. יומיים שלושה, וחוזר הביתה. אבל אחרי זה, זה נפל עלי, קשה להסביר בדיוק.

בערך שלושה או ארבעה ימים לאחר חקירת השב"כ ושאמרו לי במה אני מואשם לקחו אותי לבית משפ