|
האם זה מה שנותר לי מחיי לצד תום ואימו, האם את זה לקחתי, או ראיתי, או
ביקשתי, האם ניסיתי לחלחל ביניהם, להינגע, במה שנראה היה לי לרגע, כמו לגעת
במוחלט, כמו לגעת באי מרחק, בשלמות, אלא ששגיתי.... כמו אברהם את יצחק היא
הקריבה אותו, את בנה יחידה, היא חשבה שיש משהו גדול ממנו וממנה, אלוהות
שעשויה מוסיקה, כמוה האימהות הישראליות המקריבות את ילדיהן אל השבט, למולך
הציות והשייכות והצבא....
אני הייתי אולי היחידה שאהבה את תום. חוץ מאמו כמובן.
הוא כל הזמן שמע מוסיקה. בתוך הראש. בהפסקות היה צועד אנה ואנה, חפוי,
ושומע את המוסיקה שהיה ממציא, וכעס ונואשות לא מובנת היו טבועים בפניו,
שהיו מאוד יפים. עיניו היו כהות, ורחוקות אחת מהשנייה. היינו בני שבע עשרה.
הוא היה פסנתרן מחונן. עורו היה לבן מאוד ועצמות לחייו בלטו. הוא היה רזה
וגבוה ואצבעותיו היו ארוכות ודקות. שערו היה שטני וארוך. לא מאוד. רק שלא
מיהר להסתפר. תמיד החזיק את הלסת שלו קפוצה עד שממש ראו את העצמות מובלטות,
אבל פיו היה רך, ואדום ומלא. כמו דובדבן בשל שעומד להתפוצץ. כתם צוף על
פניו הסגפניים. אלא שכל החושנות הזו, המסגירה, הייתה מכוונת כולה רק לדבר
אחד בלבד - המוסיקה. הוא היה מביט בנו כמו היינו שקופים. לא בכעס או אהבה
או כל יחס אחר, הוא פשוט לא ראה, החוץ כמו היה לו לא יותר מאשר מדרגה לדרוך
עליה לתוך המוסיקה שלא חדל מלשמוע. בגלל שהיה כניראה גאון, תמיד איכשהו
הציונים שלו היו בסדר, אפילו שאני בחיים לא ראיתי אותו מקשיב למורים. אמרו
שלגדול עם אם עיוורת זה לא קל. והמסירות הבולטת שלו אליה הייתה הדבר שעמד
לזכותו מול כל השאר. אני חושבת שהוא אפילו לא ידע את השמות שלנו. אני הייתי
ממש מוקסמת ממנו, הוא היה הגיבור שלי.
למרות שהיה ממש יפה, איכשהו הבנות לא נמשכו אליו. הוא היה בלתי חדיר. ומה
שהן ראו אני חושבת זה רק את הכעס, וההיסגרות שפרשוה כמתנשאת. אני הרגשתי
שהניתוק שלו הוא סוג של נאמנות אל עצמו. של שליטה.
הוא היה כל כך מכוון, כל כך מדויק.
עכשיו אני גם יודעת שזה נגזר עליו. שלא הייתה לו ברירה.
אני מאמינה שהוא עיצב אותי. את מי שאני היום. את מי שאהיה. את מי שלא אהיה.
הייתה בו ההתכוונות המוחלטת. הדיוק, והנאמנות, את מה שאני קוראת לו יופי.
את כל מה שלימד אותי מבלי שידע. את האיכות הזו בדיוק שהייתה בו ולא תתממש
יותר לעולם.
הוא חתך את אצבעות ידיו.
יותר לא ינגן אף פעם.
אני עדיין מלווה את אימו כל יום לבית החולים לחולי הנפש שלוותה שם הוא
מאושפז כבר כמה שנים. מדברת איתה מעט, והולכת. גם היא שותקת הרבה. הוא
עדיין מביט בי כמו הייתי שקופה. אבל לי לא איכפת. האמת היא שאף פעם לא היה
לי איכפת.
"כשהייתי בהריון" סיפרה לי אימו פעם, "כבר אז ביקשתי ממנו שתמיד תהייה לי
מוסיקה, ומאז הוא ידע. הוא הבין אותי".
היא הלכה תמיד מאוד זקופה. גם בה הייתה קשיות. אבל הגוף שלה היה רך יותר.
מבוגר. והיא גם לא הייתה בוערת. דומה לו רק אולי בהתכוונות, בנחישות, הולכת
בלי שום פחד חרף עיוורונה.
אני הייתי נוגעת רק במקל, לא בה. גם בה אסור לגעת.
אני לא יכולה לומר שהייתה יפה. בטח לא כמוהו. משהו קורה כשהולכות העיניים,
כי העיניים מוזגות בך את הקיום שמשתרע מעבר לרגע הבודד, מעבר למתאר שאומר
כל כך מעט, הן מכילות את התנועה, שאיננה בכך שהגוף זז אלא בכך שהוא כולא את
האפשרי, את שגולש מהנקודה המסוימת המוקפאת במתאר כלשהו. ללא העיניים, ללא
מה שהעיניים רואות, מביעות, כמו הייתה נטולת חיים. ועם זה כה נחושה הייתה.
ריקה ונמצאת. זרותה הייתה מחוץ למוכר. אחרת. כמו באה ממקום אחר...
אני נזכרת בבלומה, ביתה של בת שבע (או כפי שסבא כינה אותה בת שמונה) חברתה
המסורה והנבגדת של סבתא שלי שכבר מתה. עשרים שנה היא שתקה. קובעה לתוך
קליפה שהתרוקנה עם הזמן. אכלה קמה ישנה. פניה לא התבגרו. מבפנים היו חייה
חלולים. זה קרה לה קצת אחרי שנולד לה תינוק, שפסעה אל השתיקה. ואז, אחרי
עשרים שנה, כשבנה היה בצבא, עם אותו היפוך בלתי מובן בו פסעה אל השתיקה,
היא "התעוררה". ילדה בת תשע עשרה כלואה באישה בת ארבעים, פיסית ונפשית.
הילדות שבה, הייתה מוזרה, נסכה אי-נוחות, אבל לא התפננו לשים לב. קרה נס.
וכולנו צהלנו. היא הבריאה. אבל כבר מזמן למדתי שחולי ובריאות אינם משהו
שניתן לכבות ולהדליק. "להיות", זה להתנסות. עשרים שנה היא לא התנסתה. אי
שייכות לעולם, לגילה, הייתה במידה מסוימת כמו סוג של פיגור. של תמימות
נעדרת חן. היא סרגה בקדחתנות סוודרים לבנה שפחד ממנה, מהאימהות הזרה
והפולשנית שכפתה עליו פתאום זו שבמשך כל השנים הייתה יצור, קליפה נעה, אישה
זרה וחולה, ביתה של סבתו. איש אינו יודע מה בדיוק קרה אבל אולי הרימה אליו
טלפון ולא מצאה אותו, אבל היא יצאה אחריו. במעורפל ידעה שהוא בבסיס בצפון
ליד הים. היא הלכה להביא לו סוודר. זה היה החורף הקשה הזה לפני כמה שנים
שהומלסים קפאו ברחובות אפילו בישראל. היא פסעה לעבר הים. והגיעה לסף המים
והחלה ללכת לכיוון צפון. קשה היה לחפש אותה בגלל מזג האוויר. מה שקרה היה
שהיא הלכה והלכה עד שקרסה, כנראה מעייפות. אולי רק שכבה לנוח. לעולם לא
נדע. היא הלכה עד שמתה. עם הסוודר ביד.
זה היה קצת אחרי "שהתעוררה" ולפני שהכל נגמר היה סדר פסח ואני ראיתי אותה
לראשונה. אני זוכרת את השילוב המתמיה והטורדני של חיות עוויתית נעדרת מים,
נעדרת לשד, מזוגה באי חיים. חרף נטייתי לנימוס לא יכולתי להתקרב אליה. או
להביט בה ישר. המחשבה על לגעת בה אפילו רק ברפרוף, ללחוץ את ידה העבירה בי
חלחלה. כמו לגעת בדג, בג'לי פיש.
גם באימו של תום יש משהו מהאחרות הזו, הזרה, הקליפתית. לא כמו זרותו של תום
שנובעת מאישיותו. מהמסוים שבו. מהתחום. אלא זרות טורדת של אדם מזן אחר. "את
יודעת" אמרתי לה, צורם היה לי השקט האינסופי שהיה משתרע ביננו, אלמלא
דיברתי. "טוענים שהיחס למוסיקה הוא טבוע, ראשוני ומאוד קשור לכך שהעובר
שומע את דפיקות הלב, ויש ניסויים המראים שאם יניחו טייפ ליד העריסה, ככל
שהקצב המוקלט דומה יותר לקצב הדופק של האם, יש לכך נוכחות מרגיעה יותר על
התינוק". היא לא ענתה ואני חשבתי, מניין יש לה את הכוח הזה לתת לי להתפתל.
ולפתע היא המשיכה, כמו הייתה ממשיכה את דבריה שלה: "אז בכל ההריון אני
אמרתי לעצמי, המוסיקה, זה הדופק של העולם. הייתי מאוד רגועה, מאושרת כל כך,
והדופק שלי היה סדיר מאוד. פעם, היה רעש שהבהיל אותי, והדופק פעם פתאום כמו
פטיש, ואז הוא בעט בי. מייד נרגעתי. שנינו נרגענו. הוא סלח".
הלב שלי ניצבט. האם היא יודעת? חשבתי על האכזריות הנצחית של הסובלים, על
אנוכיותם של הקורבנות. גושי מחשבה טורדים. הולמים. אין לי מנוח. אבל היא לא
יודעת, ולא תדע.
"מדוע קראת לו תום?" שאלתי אותה פעם. חששתי לומר לה שהיפוך האותיות של תום
הוא מות. אולם היא כמו קראה את מחשבותיי. "כן, גם בגלל מה שאת חושבת. אני
יודעת שאת חושבת. דווקא בגלל זה. זה היה כמו חיסון. וגם בגלל המוסיקה.
המוסיקה היא איננה מוסרית. איננה טובה או רעה. רק התם איננו מוסרי. ואני
ידעתי כי יהיה תם."
האם תום בנה הוא תם עוד? נזכרתי במראה ייסוריו. חוט ארוג של ייסורים
מהתיכון לבית החולים וכך הלאה לעולם. נעול הוא כמו אדם שתפר עצמו לעצמו. אף
אחד איננו יודע איך לעזור לו. גם הרופאים חסרי אונים. הוא כלוא. בכלוב של
צרכיו למוסיקה, צרכיו שלא היה רשאי להם יותר, שחייב היה לגדוע אותם יחד עם
ידיו, בכלוב של אשמה, כלפי אימו, שהיה עסוק רק בלשקר לה. עד עכשיו איננו
אומר מה קרה, מדוע עשה, מדוע הכה, מדוע גדע. רק תחינה אחת חוזרת ממנו כמו
תפילה, "אל תספרו לה".
האם היא יודעת?
כולנו משתפים פעולה עם השקר. זה טקס כזה. היא מגיעה. ואז הוא כמו מתיישב
ליד פסנתר פיקטיבי, ואנו מדליקים את המערכת ומשמיעים מנגינות מוקלטות שכתב,
או שנהג לנגן. מצאנו בסוף די כסף לקנות דיסקמאן באמת משוכלל. והרבה ממה
שנהג לנגן היה על דיסקים. היא הייתה מתיישבת בדיוק כמו שהיה תמיד, מול תום
שלה, ושומעת אותו מנגן. ואז היינו מוחאים כפיים. המטורפים, האחיות והרופאים
ואני. היא לא מחאה כפיים אף פעם. רק עוצמת עיניים ריקות, ולוחשת בלי צליל,
"תום שלי", עיניה החלולות היו נעשות מוארות אליו. או שכך היה נדמה לי. אבל
רק חשכה הייתה בוערת בעיניו הכהות, הלוהטות, המביטות בה. ואז הייתה קמה,
והוא היה קם. דמום. לא דיברו. עיניו הכהות, הבוערות, מלוות אותה. עד שהדלת
הייתה נטרקת מאחורינו. הייתי מלווה אותה לחדרה הקטן לא רחוק מבית החולים.
זה תמיד ניראה לי לא הגיוני שהיא לא ידעה. אבל מפני שאסור היה לגעת בו,
מתמיד לא נתן, כמו יכול היה להישמר השקר. כך אני חשבתי. כך רציתי לחשוב.
היא דיברה מעט. לא שאלה שאלות. אבל עם הזמן ביקשה פחות שינגן לה. "אתה זקוק
למנוחה" אמרה.
הייתי כבר אז צריכה להבין.
מה שקרה היה במידה מסוימת כה פעוט, ולכאורה כה בלי פרופורציה, שממש בא
לפעמים לצרוח. בביה"ס היה חדר מוסיקה שעמד בו פסנתר. אחרי שכבר נחשב עילוי
מוסיקאלי, נתנו לו לנגן שם כשרצה. והוא ישב כל היום וניגן וניגן, עד שחזר
הביתה אליה. ומישהו פעם ניכנס. ילד זר, מהגר, 'עולה' חדש. לא הכיר את
החוקים הלא כתובים ביחס לתום. הוא ניכנס וישב. היה ספסל בקצה החדר. האזין
איזה זמן. "למד אותי" אמר לפתע. בדיוק ניגן תום שופן, והילד אולי נימלא
געגועים. תום לא ענה. "למד אותי" ואז התקרב ונגע בו.
בתום אסור לגעת.
תום קם והכה אותו. הוא הכה אותו עד שהילד התעלף. מישהו ראה. הזמינו
אמבולנס. הילד כמעט מת. היה לו סדק בגולגולת ובצקת בחלל המוח. הוא לא חזר
להכרה. שבועיים לא ידענו אם יחייה. בזמן הזה תום לא הסכים לצאת מחדר
המוסיקה. אימו הביאה לו אוכל שלא נגע בו. הניחו לו להיות שם יום ולילה.
אחרי שבועיים הילד התעורר ונאמר לתום שהוא בסדר ושהוא כתב לו מכתב וביקש
שיתנו לו אותו. "סלח לי" היה כתוב שם. "סלח לי" כתב הילד לתום. ואז הוא קם,
תום, ניגש לחדר המלאכה, לקח סכין חיתוך חד וגדול שהיה שם לביצוע חמר, וחתך
את אצבעות ידו הימנית, והצליח לפגוע גם בשמאלית, הדם היה בכל מקום והילדים
צרחו. הוא אמר רק משפט אחד, ואני שמעתי, "אל תספרו לאימא שלי". ואז הוא ראה
אותי, הוא כבר היה על אלונקה, אבל הוא אחז בי חזק בידיו נטולות האצבעות,
ממלא אותי בדם, אולי לא הייתי שקופה, אולי ידע תמיד מה הוא לי, ואמר את זה
שוב. אבל רק לי. הוא אחז בי חזק, מביט לי ישר פנימה לתוך האהבה שלי, לתוך
הנפש שלי שיוצאת אליו שנים, לתוך הדופק: "את לא תספרי לה, הבטיחי לי". את
פניו לא אשכח אף פעם, גם כשאהייה זקנה, גם אחרי שאמות. ואני הבטחתי. וכך
היה. הוא שכב בבית חולים. היא ידעה שפצע את עצמו. אני ארגנתי שלא יספרו לה
עד כמה. אני לא יודעת מאין שאבתי את הכוחות לארגן הכל. זה היה השלב הראשון
שלי לגדול. הוא הטיל עלי משימה ואני אבצע אותה. עזבתי את ביה"ס כמעט לגמרי.
לא היה איכפת להם כי גם לי היו ציונים גבוהים "מהשרוול", כך שלא דאגו
מההיעדרויות שלי. מבית החולים הוא עבר לשלוותה. וגם שם ארגנתי את הכל. "אל
תספרו לה" היה חוזר שוב ושוב כמו תפילה, נע אנה ואנה ללא הפסקה. הייתי באה
לפעמים גם בלעדיה. לא חשבתי שהבחין. אבל באחת הפעמים הביט בי פתאום, ועצר.
הוא ניגש אלי. כמה הוא יפה חשבתי, אלוהים כמה הוא טהור. כמה הוא תם. הוא לא
אמר מאום. "אני אדאג לזה", אמרתי לו. הייתי מאוד זקופה כשהבטתי בנער הזה.
רציתי להיכנס ולהיות שם בפנים מתחת לשמורות הלוהטות שלו. לעצום את העיניים,
וללטף אותו. את עיניו, את פניו הלבנים שנעשו כמעט שקופים. אבל ידעתי שאף
פעם זה לא יהיה. הנער שעמד מולי איננו נער, הוא גורל שכפה על עצמו, שנתפר
בתפרים שהפכו כבר חלק מהבשר שלו. זו לא הייתה נואשות או תחינה או אלימות
שפרפרה בעיניו, שלא חדלתי להביט בהן ישר, לחלחל אליהן, לנסות. זה היה משהו
אחר, משהו מהצד השני של הכאב, הגחלים של הכאב. לפעמים ליד הים בונים ילדים
ארמונות. קרוב לשפת המיים. ובאיטיות קורסים ארמונות החול פנימה לתוך עצמם
עד שהם נעלמים. יכולתי לעמוד כך כל חיי ולהביט בו. "את תדאגי, אני יודע,
אני יודע" אמר פתאום והיו לו דמעות בגודל של גולות על הפנים.
הילד רצה הרבה פעמים לבוא אבל תום לא הירשה. אני פגשתי אותו. הוא ילד רגיש
ונבון ומקסים. צעיר מאתנו. מה יקרה לו מכל זה, מי יודע? אבל אי אפשר לדאוג
לכולם. אדם עושה הכרעות. בחירות. זה מה שעושה אותו אדם. זה מה שתום עשה.
היה. אבל שמעתי שהוא נורא סובל, ומאשים את עצמו, אז הזמנתי אותו אלי.
"האם הוא עוד שומע מוסיקה? מבפנים? כמו אז?" כמו ביקש ממני. "לא, אני לא
חושבת שהוא שומע שום דבר...
הוא חייב להתפלש בעונש הזה שכפה על עצמו. בעונש הכפול, לגדוע את ידיו שהיו
מחוברות ישר לנשמתו. למרכז הפועם שלו, לצורך הכי עמוק והכי מרוכז שלו. כי
מהם, משם פגע, ביקע, כי משם הרג או כמעט. ושוב לענוש את עצמו, הפעם על החטא
לאמו באותו רגע שיכחה איום, שיכחה של חובתו שנולד לתוכה ועבורה, של גורלו,
בכך שימחק את החסד של המוסיקה לגמרי. את אושר דופק המוסיקה. לא, איננו שומע
מוסיקה יותר, אינו מרגיש רשאי, הוא כיבה את הפנים עתה נישאר רק רעש. אני
רואה אותו לפעמים שם את הגדמים על אוזניו". "גדמים"? "כן, הוא הזניח הכל,
במתכוון, והכל נרקב, ונגדע, עזוב, וכן, גדמים, הרעש מחריש אותו, אותו חוץ
שאף פעם לא שמע. הוא אבל אף פעם לא מתלונן". הילד האזין לי, נדהם. פניו
נעימים. "ראה" אמרתי לו, "בהתחלה חשבתי, יש כאן סוד, מפתח, ואם רק אפענח
אותו, אבין, וכמו בקסם הכל ישוב להיות בסדר. אבל בעצם שום דבר אף פעם לא
היה בסדר, זה כל העניין. אולי אני לא מבינה בדיוק, אבל מה שקרה אתך, הבהיל
אותו. מעצמו. אתה מבין יש לו שד. הוא פחד ממנו. אבל זה לא שלא ידע עליו
קודם. זה לא כמו שמשעה שהכה אותך השד עלה והציף. כל מה שקרה אני חושבת,
הרגע הזה שמישהו יאמר דבר כזה או אחר, או יגע או לא, והוא יכה אותו עד
שכמעט ימות ואז יגדע את ידיו, כל זה היה רשום אצלו, אולי אפילו הוא ידע
תמיד שזה יקרה, אולי אפילו הריץ את זה בראש. זה היה חייב לקרות, הוא רצה
בזה, הבן, הוא חיכה לזה כבר המון זמן. וזה לא אישי. אפילו שלך זה תמיד יהיה
אישי, זה לא. לא מבחינתו. מה שעשה זה חשבון קדום, משהו בינו לבינו. בינו
לבינה. אנחנו אף פעם לא נבין. אף פעם. ואנחנו, אתה ואני, חייבים ללמוד
לשרוד עם זה, אתה שומע, את זה שלא נדע, שאי אפשר לחצות, שבין בני אדם יש
חושך גדול ורק נידמה שניתן לפלס דרכו ולדעת. אבל אי אפשר ולוא לרגע לצמצם
את החושך הזה שבין המילה והמשמעות וזהו. זה הסוף אתה מבין? אבל זה הוא שבחר
בסוף הזה. אתה לא חייבת אותו. אתה לא אשם."
"אבל עכשיו הוא לא ינגן, והוא כישרוני כל כך והכל בגללי". לא חדל, לא שמע,
חיבקתי אותו. חזק. "אתה יודע, אני ישר רציתי ללמוד מוסיקה, כך חשבתי שיוכל
להכתיב לי את הפרטיטורות שיש לו בראש לפחות, הרי היה בעיקר מלחין. וגם אני
יודעת שהציעו לו מין דגמים על הידיים שמחוברים למערכת העצבים במוח והוא
יוכל בהדרגה, בכוח רצונו, ממש כמו שאנו עושים, להפעיל אותם ולכתוב עימם.
וסיפרו לו עכשיו על טכנולוגיה מתקדמת בדיוק בנושאים כאלה ועוד מעט יוכל
אולי אפילו לשוב ולנגן. לפחות את מה שיש לו בראש. אך הוא סרב. לכל.
כי דחק הכישרון הזה שלו, ניצוצות היכולת שלו לגעת, דרך המוסיקה, בלב של
הכל, מרכז הלהט הזה הצלול שלו, אתה מכיר איך זה, אתה ראית, אז המרכז הזה,
של הכל, של היש, הוא גם מרכז האלימות שלו, זה איפה שהשד... איפה שהכעס..
השנאה... איפה שהאין ברירה שהיה מכור לו, ושנא אותו, וסבל ממנו היה.... זה
קשה לי להסביר לך אבל אצלו המוסיקה, הזהות שלו, השד הזה, כל מה שלא יכול
היה מבלעדיו, היה גם... קבר. והוא לא יכול היה לנשום שם. הוא לא יכול היה
יותר. לכן אני יודעת שזה היה קורה בכל מיקרה. זה או משהו דומה. אני בטוחה.
הוא לא יכול היה להכיל את עצמו. הוא פשוט עמד להתבקע, ולדלוף, העור היה
הדוק על האש שלו, והוא עמד להתפוצץ.. הוא סבל, נורא... אתה לא היכרת אותו
קודם. אני ראיתי שהוא לא יכול יותר. אבל לא ידעתי לתת לזה שם. ראיתי זרמים
של אש, ושל כאב, ושל שנאה, זורמים בעורקים שלו ביחד עם הדם, והחמצן, ואיך
כשהוא נושם, הוא צווח. והצורך שלו במוסיקה היה כמו שלנו לנשום, כמו מה שאי
אפשר בלעדיו, אז הוא שמע מוסיקה וצווח. זה אנחנו שלא שמענו. לא שמענו אותו.
אתה יודע, אני חושבת שאתה אולי היצלת אותו מהתאבדות או כיליון. זה כבר היה
קרוב. משהו היה חייב לקרות כדי לכבות לו את הצווחה הזו. אתה היית שם רק לתת
לו רשות לעשות את שרצה מזמן. מה, ברגע שהוא גדע את אצבעותיו, הוא כיפר
כלפייך? הוא נבון ועמוק ועדין די להבין איזה עול הטיל עליך. כמה אנוכיות
ואהבה עצמית הייתה 'בהתנקות' הזו מול הפציעות שפצע אותך. הרי רק אחרי ששמע
שהבראת פצע את עצמו. לא מתוך אשמה אלייך הוא עשה את זה. אם כבר אז מתוך
אנוכיות. מתוך פחד. מתוך אימה.
החטא הוא אם כבר שלו, אתה מבין, שלו, אליך, איך אפשר להטיל על אחר את מה
שהטיל עליך, לשאת את עול מעשיו, לכפות עליך שייכות למה שאתה לא שייך, להניח
לך לחשוב שאתה אחראי וקשור למה שלא קשור בך, אבל הוא לא רואה... לא עוצר...
הוא לא יכול. זה אתה שצריך לסלוח לו....
החטא האמיתי, אתה יודע, היחיד מבחינתו הוא, זה שכשגדע את אצבעותיו, את ידיו
המנגנות, הוא שכח, לרגע אחד ארוך מידי ובלתי הפיך - את אימו ועל זה איננו
סולח לעצמו. אולי לא בדיוק שכח, אולי באמת רצה לקרוע ממנה את החוט, אלא
משעה שעשה לא יכול לשאת שכך עשה, שכך קרה, שכך נגזר, שאי אפשר להשיב... זה
סיפור מורכב, אתה יודע. היא גידלה אותו לבד. היא הייתה פסנתרנית והלכה
והתעוורה. בעלה עזב כשנכנסה להריון. מספרים שאמר שלא יכול להיות עם מי
שנשואה רק למוסיקה. היא הפכה אותו למוסיקאי כשהיה עוד בבטן שלה. מאז שנולד
היו יחד. תמיד. הוא טיפל בה מההתחלה כמעט. והיא ניגנה לו, עד שהחל לנגן.
ואז היא הפסיקה לגמרי. והם היו אחד.
היא לקחה אותו לבחינה ואמרו שהוא "ילד פלא". מאותו היום, בכל אופן מרגע
מסוים מאוד מוקדם, הוא לא הסכים שתיגע בו. והיא קיבלה את זה. רק ניגן לה.
כל יום. בבוקר. בצהרים. בערב. הוא טיפל בה, והוא ניגן. לא היו לו חברים.
ולא היו לה חברים. והיא ישבה בבית וחיכתה לו. אפילו לא האזינה למוסיקה בזמן
הזה. רק חיכתה. כסף שהיה להם, הגיע מהאב והיה ביטוח לאומי, והמלגות שלו
שזרמו ללא סוף. והיא הייתה מין יועצת למוסיקאים. אבל גם עם זה הפסיקה. "אין
לי פנאי", הסבירה למבקשים בטלפון, אני מחכה לבן שלי. המוזר היה שנדמה היה
שעיוורונה לא הרתיע אותה בכלל.
היא אפילו פעם אמרה לי ש"ככה שומעים יותר טוב את המוסיקה". כמו מדברת על
חסד שקרה לה. היה לה כלב של עיוורים, אבל היא לא יצאה כמעט. רק חיכתה. אני
חושבת שהם כמעט לא דיברו. היה להם קשר כמעט טלפאתי. הוא היה מנגן ואז ידעה
מה רצה. מה שידע שרצה. מה שידע שרצתה. לא אתה אשם כלפיו. אם כבר, הוא אשם
כלפיך. הוא רצה בכל מה שקרה. העול היה מידי גדול. הוא שיחרר עצמו ממשהו,
אבל רק לרגע, שעבר מייד, כי הוא כבל עצמו לאשמה אחרת - נצחית. אל אימו".
"הוא החליף שד בשד" אמר הילד. "כן", אמרתי וחשבתי, כמה רגיש הילד הזה. ואז
פתאום אחזתי בו חזק בכתפיים. לרגע נזכרתי כשתום אחז בי. זה היה בכתפיים.
אבל תום לא אחז, תום לפת, והבנתי פתאום, שלא הייתי קיימת. ובפעם הראשונה,
לרגע, לשנייה, חשתי אל תום כעס. "אתה אל תהפוך את זה לחיים שלך. הוא כמעט
הרג אותך. כעס עליו. מה זו האשמה הזו בכלל? חדל. אל תתפלש בזה. זה לא
הסיפור שלך. לא תכפר על כלום אם תצא מופרע. לך למד מוסיקה. או משהו אחר
שאתה צריך בשביל עצמך. דע, שוב אני אומרת לך את זה, שאני ממש חושבת שאילמלא
קרה לו אתך מה שקרה, הוא כבר היה מת.. זה היה קרוב.. ואני אפילו לא יודעת
מאיין אני יודעת את זה. והוא פוחד ממך בגלל שאתה המראה לחטא שלו.. אל
אימו". ואז הנחתי לו.
"היא אבל לא יודעת" אמר הילד.
"לא, אין לה סיבה. היא לא יודעת".
"אבל אתה" כבר דיברתי אליו יותר ברכות, "לך וחייה. הפוך את הכוויה שנכוות
לקרדום בו תפסל פסלים ואל תעמוד מול מראות ותנפץ את ראשך בקיר".
ושוב נזכרתי בתום.... והדם עזב לי את הנימים.... הוא הביט בי אז הילד, "אל
תהיי עצובה" אמר. תפרתי את הדמעות.
"האם הייתם מדברים? האם דיבר"? העזתי ושאלתי אותה פעם, כשהיינו כבר על
השביל בדרך החוצה מבית החולים שלוותה למרכז רמתיים. "מדברים?" עבר זמן עד
שהיא ענתה. "את יודעת במוסיקה, כל החוויה מתרחשת במתח שבין היש והאין.
מהצפייה. הציפייה שבאין, שבדממה בין הצלילים, שבהעדר, מוטלת לתוך היש.
והיש, הצליל, הוא סימני הפיסוק למה שנימצא בין הדברים. לתוך הדממה מוטלת
הצפייה, מוטלת החוויה, ואז בא הצליל המפר את המתח, המשחרר, לתוך הדממה
הבאה. בדיוק כמו בסיפור של שרלוק הולמס "כלבם של בני בסקרוויל", גאונותו של
הולמס הייתה ליראות את הפתרון ב"יש שבאין". במה שהיה צפוי ואיננו. לא היו
נביחות. וכך פתר את החידה. אמנים תמי |
