בשבילם אנחנו לא בני אדם.

ירדנו מהטרנזיט בתוך מגרש המוניות, בינות לבסטות. ודיברנו עם אנשים, על הטבח בעזה, ועל המחסום. ואנשים שאת חלקם אנחנו מכירות, ואת חלקם לא, היו מסבירי פנים ועצובים ומיואשים ומלאי הומור רך, כמו תמיד, למרות ועם וליד הכל, ושתינו קפה. ושאלו אם שמענו על האישה ממרדה, שהוכתה שבוע קודם, וגררו אותה למגדל. ועל מחמוד עוואד, שכמעט הרגו, השוכב בטיפול נמרץ, אחרי שחיילים היכו אותו בקתות הרובים, ועל הרוכל שהיכו אותו והלך לבית החולים וכשחזר, כשאמר שיתלונן, מנעו ממנו לשוב הביתה. ועל חיים תחת כיבוש. ואידיאליזציה של חיים שהיו לפני הסגר המוחלט, כמו היו אלה חיי חופש, גם כן תחת כיבוש ונישול, ושוב על עזה, שדימוייה לא עוזבים את הדמיון ואת הלב.
עזה שנמזגה בכל. בכובשים ובנכבשים כאחד.

הם לא מבינים איך רואים אותם בכל מקום, אומר מישהו כועס שיוצא משכם. הם לא מסתכלים בטלויזיה.
כן, אמרתי לו, הם לא מבינים, והם לא רוצים להבין, אבל הם יבינו. לא כי זה רע לעשות מה שהם עושים, אבל כשירצו לטייל בכל מיני מקומות אחרי צבא ויביטו עליהם כמו פושעים, אולי הם לא יבינו מה הם עשו, אבל הם בטוח יבינו שזה אולי לא משתלם בסוף. וסיפרתי לו גם על זה שישנם דיבורים על זה שבאירופה כל החיילים שהשתתפו בטבח בעזה, בסכנה של תביעות משפטיות, ושהחלו להסתיר את הפנים של כולם, ואת השמות, ולארגן עורכי דין, ושזה אומר שהם יצטרכו לחשוב הרבה אחרי צבא כשירצו ללכת לטייל או ללמוד בכל מיני מקומות. והוא התרגש מאוד. ושתינו עוד קפה, בזמן שהמחסום המשיך להתנהל עם הארג'ע והרוחו והרמת הבגדים וההשפלה והזמן שנקלף מהחיים.

ע', בחור צעיר שעומד להתחתן בקרוב מהכפר סאלם, מספר שהוא היה כשהרביצו לאישה ממרדה, וגם כשכמעט הרגו את מחמוד עוואד, ושגם לו הרביצו, ושאלה חיילים מסטולים, ולא רואים בנאדם בראש שלהם, ורצה לספר, שיידעו, כך אמר, שיידעו כולם.                                                                                

זה היה שבוע קודם בערך. כבר מהמחסום כולם שמעו אישה צועקת על זה שחייל מרביץ לה. ושאין ערבים שיעזרו לה. אז הלכתי לשם, מספר ע', וצעקתי על החייל מה אתה רוצה ממנה. מה אתה מרביץ לאישה בגיל של אמא שלך. והחייל אמר תשתוק ותלך מפה. ואמרתי אני אלך אבל קודם לא תשים יד על בחורה, שאצלנו זה בדת. אמר לי לך מפה או שאני הורג אותך. אמרתי לו אתה לא גבר. ואמר לי שאני רוצה לעשות בלגן. ואמרתי שאני לא רוצה, ושאם אתה רוצה תהרוג אותי. והיינו אני ובנדוד שלי. וחייל אחר אומר לי למה אתה מדבר עם חייל ככה, ואמרתי אם הוא מדבר איתי ככה אני ככה. ואמר לי תסתלק, ואמרתי אני מחכה לאוטו ולא הלכתי רחוק.
ושמעתי שחייל אמר אני לא רוצה לראות אף ערבי פה. ולא אמרנו כלום. אפילו שנקרע לנו בלב.
ואז היה אוטו שהגיע, ורציתי לעלות עליו, ואני רואה שהחיילים מסתכלים עלי שאני הולך, אז הלכתי מהר מהם, והחייל אמר עלי כשהלכתי, יה בנזונה, ואמרתי לו אתה בנזונה, ואז הם כולם באו עלינו, ומישהו מהם נתן לי עם הרובה על הראש ולקחו את בנדוד שלי למעצר והיה לי דם שיצא לי מהראש, וקצין בא וראה את הדם בראש שלי והפסיק את הבלגן ואמר לי מה אתה רוצה, ואמרתי לו שלקחו את בנדוד שלי ושרוצה שיביאו אותו, ושיוציאו את הבחורה, והוא שחרר את בנדוד שלי וגם אחר כך שחרר את הבחורה.

מ', ילד שעובד במחסום, סיפר שהוא ראה את כל מה שקרה עם האישה ממש מההתחלה. איך היא התווכחה עם החיילים, קיללו אותה והיא קיללה אותם, וקפטן סלאח מהמתק תפס אותה וסתם לה את הפה עם היד שלו, ולקחו אותה לכיוון הג'ורה, ומ' ראה חיילת שהפילה אותה וכניראה גם הרביצה לה, והרבה אנשים התקהלו, והחיילים נעמדו ואיימו על כולם, ואז כפתו אותה וכיסו לה את העיניים והיא השתוללה וניסתה להתנתק מהם וצרחה, ושישה חיילים לקחו אותה למגדל כשהיא קשורה מאחור ומכוסה בעיניים, וכיסו לה גם את הפה עם מטלית, כי צעקה, ומיד הגיע קפטן זהרן מהמתק וההורים שלה גם הגיעו מכיוון שכם, והקפטן אמר לה למה עשית ככה, והיא אמרה שלא עשתה כלום, ושהחיילים קיללו אותה והרביצו לה, ואז הוא שיחרר אותה.
האנשים חושבים שזה הכל בגלל עזה. שעל זה היה הויכוח. הם סיפרו שהחיילים צוחקים על עזה. שאומרים על הילדים שמתו, על איך כל חייל הורג מאה מאתיים בעזה, וצוחקים.

זה היה לפני כמה ימים, ע' ממשיך לספר, עמד שוב בתור, משכם, ובאותו תור מחמוד עוואד ואחיו אנואר, שני אחים.
מחמוד עבר ראשון, וזה אומר שהוא עבר את המכשולים המסתובבים שזה השלב הראשון, ואת המגנומטר, והגיע לבוטקה, והושיט לחייל את תעודת הזהות דרך חריץ, והחייל שנמצא בתוך מין קופסת זכוכית משוריינת לקח ממנו את תעודת הזהות, אבל מסתכל על מחמוד ולא על התעודה, ואז שמעו שאמר לו לאן אתה הולך. ומחמוד אמר לו לחווארה. למה? אני עובד שם. במה אתה עובד? במכולת, עם מישהו. אז החייל אומר לך אחורה, ולוקח אליו את התעודה, לבדוק, ויש לו זמן.
ומחמוד אחרי איזה זמן שעבר אומר לו למה אתה בודק חמש דקות.
והחייל אומר כוס אמא שלך. ומחמוד אומר למה אתה מקלל את אמא שלי שלא עשתה לך כלום, וגם אני לא. אני רק רוצה לעבור.
והחייל אמר אני לא רוצה שאתה תעבור ואני רוצה להרוג אותך ולזיין את אמא שלך.
ומחמוד אמר לו אל תקלל את אמא שלי. ואמר אני רוצה את תעודת הזהות שלי, אם אתה רוצה שאכנס תן לי להיכנס ואם לא, תגיד לך הביתה. והחייל אמר שתוק יה בנזונה. ויצא מהמקום שלו. וחיילים אמרו לחייל מה הבעייה שלך והוא ענה משהו שלא שמענו, ואז נתן פתאום למחמוד מכה עם הקת של האם שש עשרה על הראש. ומחמוד נפל. ומתחיל להרביץ לו. והרביץ לו הרבה פעמים. וצעק לכולם אם מישהו מתקרב אני הורג אותו. ועוד שלוש חיילים באו גם, ומרביצים לו עם הרגליים. והוא לא זז. כמו מת.
אנואר אחיו של מחמוד היה עד לכל זה, וגם נעים, את מבינה, אלה אחים שלו. תתארי לך שאח שלך עומד ככה, וככה עושים לו. הוא נהיה משוגע. ולא יכול להגיע למחמוד. והוא צעק לחייל בהיסטריה מה אתה עושה, זה אח שלי, תן לי לקחת אותו לבית חולים. כי מחמוד כמו נפטר כבר. והחייל ממשיך להכות את מחמוד ששוכב בלי תנועה. ואנואר צועק אם אתה רוצה ממנו משהו קח אותו לבית סוהר, הוא ימות ככה. והחייל אמר לו: לא הספיק לי, כשאגמור איתו אתן לך את אח שלך. וכמה חיילים נוספים כל הזמן הזהירו את נעים שלא יתקרב או שיהרגו אותו. ונעים התחנן ואמר שלא יתקרב רק תעשו לי טובה שאקח אותו לבית חולים.

כמו משחק סנוקר הם חושבים. הראש שלו כמו במשחק סנוקר, אומר ע'.

לבינתיים המחסום נסגר לשעה, וצילצלנו לאמבולנס, וכל הזמן מי שהתקרב הם צעקו אני הורג אותך, ובא בסוף האמבולנס ולקח את מחמוד.

מישהו אחר מספר שהיה רגע שחיילים הלכו אל נעים שצרח כל הזמן וניסו להכניע אותו ולהשכיב אותו ובהתחלה לא הצליחו, ובסוף קשרו אותו ושמו לו משהו על העיניים, אבל באיזה רגע שהחיילים היו עסוקים, הוא ברח מהם, ואנשים עזרו לו להוריד את הבד מהעיניים והוא הספיק עוד להצטרף אל אחיו באמבולנס לשכם.

מחמוד עכשיו בבית חולים. לא מדבר. שוכח. קצת מכיר וקצת לא מכיר. לא יכול לעמוד. הרופאים אומרים שאם יתעורר יהיו לו בעיות זיכרון. מתעורר דקה ונרדם. לא שומע, לא זוכר. מצב שלו לא טוב. כמעט מת.

היית אצלו? בטח הייתי. זה בן משפחה שלי. מסכן. מסכן.

לע' יש שטפי דם על הפנים הצעירות שלו. והוא כבר כמה ימים לוקח כל מיני תרופות, שהחזיק בשקית, ולא ברור אם יש לו בעיה כלשהי או שזה מהמכות שקיבל מקת הרובה. שוב הוא אומר לנו לספר. לספר מה שקורה. ואמרנו שככה נעשה.

הרבה מכוניות בתור משכם. מעבר למה שהעין רואה. שתי בוטקות, ובכל אחת מהן חייל עם רובה שלוף לעבר המכונית העוצרת בגובה הפנים של הנהג או הנהגת. כל נהג או נהגת מגישים אישורים ותעודות זהות. וחלקם מעוכבים בצד. נראה ללא מפתח ברור. הם נתבעים לעמוד רחוק מהאוטו. וחיילים עם כלב קטן הולכים לרחרח את המכונית. ובתוכה. חלק מגיבים מאוד רע על מגעו של הכלב.
איש שנבדקה מכוניתו, כשעובר לידינו אומר, צילמתן? ראיתן?
כן, אמרנו לו. בעיניים רושפות, הודה, ונסע.

זה שטח סטרילי אבקש מימך ללכת מכאן אומר לי חייל.
מה זה שטח סטרילי.
זה מפריע לנו בעבודה.
אני מפריעה לך בעבודה?
כן.
זו עבודה? למה שאתה עושה אתה קורא עבודה? מבטי אמר לו את דעתי, והוא הלך נזוף, וחשב, וחזר, ואמר לי שזה שטח סטרילי ושהוא יודע את זה ולהסתכל על איזה שלט. ושזה החוק הוא אומר. לפי החוק אסור לך. ואמרתי לו, זה נדמה לך שזה חוק, אבל זה לא. זה אי צדק מחופש לחוק. במושגים אנושיים וגם במושגים חוקיים אוניברסליים זה פשע. מה שאתה עושה הוא פשע. אתה בשרות פשע. מגן על פושעים בשעת פישעם. אתה תסיים צבא ותנסה לנסוע לחוץ לארץ ואז תראה שהשקר החמים הזה לא עובד יותר על העולם האמיתי.
אבל הלכתי משם, במיוחד כדי לא לדבר עם חייל, ולא חשוב על מה, כי אפילו לדבר זה להתקרב, וזה לתת לו תוקף, ולא רציתי.
ואז התברר שהזמין ניידת משטרה. שבאו. לקחו ממני תעודה ואמרו שזה שטח צבאי סגור. שזה לגונן עלי וכל מיני שטויות. אז אמרתי לשוטרים שאני כמובן לא בשום סכנה, ושלמרות שהחיילים טובחים רוצחים מתעללים ומדכאים פלסטינים, לי, מכל הסיבות הפסולות והפגומות והגזעניות שמפניהם הם כך לפלסטינים, לי לא נשקפת סכנה אמיתית מפניהם, מלבד הטחות או קצת מכות במקרה הגרוע, וסביר שלא כרגע. ומי שכן בסכנה כאן אלה הפלסטינים, אבל עליהם מן הסתם הם לא באו להגן, ואחרי שיגרת פינג פונג מילים של בעלי זכויות יתר, בסוף השיבו לי את התעודה. והחייל שראה שלא עצרו אותי חזר מתוסכל למחסום להמשיך במלאכת הדיכוי.

מערכת השיכלול של המחסום מדגישה את נוראותו. לאחרונה נעשו כאן עבודות בנייה. הכל נראה יצוק בכוונה להישאר. אין סימן לזמניות. לארעיות. נקי יותר ואפל יותר. אנשים עומדים בתור מאחורי סורגים. מקוביות הזכוכית קולן של חיילות וחיילים מוגבר ברמקולים בערבית הכיבוש השגורה, שהיא ספקטרום קבוע של מילים. ללכת ולבוא ולעצור ואסור. בערבית רצוצה. בגלל הזכוכית לא ברור אל מי החייל מדבר. אנשים רוב הזמן לא מבינים. מבט שואל האומר: אלי? ושוב צרחה, והולכים אחורה בחשש, ושוב קדימה ושוב צרחות של חיילים. ואז אדם מגיע לקוביית הזכוכית, ואחורה, עצור, בוא, לך, תבוא, והשקיות ביד עם שאלה, וקשה להבין, ולעיתים החיילים עושים כך במתכוון שלא יבינו, והקולות צורמניים וחורשים בגוף.
האנשים משאירים את התעודה בחריץ ופותחים את כל חבילותיהם באויר מול החלון הממוגן של הבוטקה, כשהגברים עוד לעיתים אוחזים בחגורה ופלאפון, ולפעמים נעליים שמצפצפות במגנומטר בו עברו קודם, כשחייל אחד מחוץ לבוטקה מכוון את רובהו עליהם.
המשטח היחיד להניח את החבילות לבדיקה הוא מדף צר וממש גבוה, ולמי שישנן שקיות מניח שם, ואי אפשר את כולן, ואז מתחיל לפתוח לפני החיילים, מוציא פריט אחרי פריט שאין איפה להניח, ולא מבין לרוב מה עליו לעשות, ושוב צרחות של חיילים, והכל לרוב נופל על הארץ, והוא או היא מרימים, ושם, ושוב נופל, ומתפזר, כך אחד אחד, אחת אחת, מבולבלים ומושפלים יוצאים, חגורות ביד, ושקיות, ומבטים עצורים לרוב, של כאב, לפעמים מילה קשה, לפעמים הליכת ריצה, לברוח משם, מהר, לפני שיקרה עוד משהו רע. שתמיד גם קורה. וזו הרי לא סוף הדרך. עד המחסום המתעלל הבא.

אישה עוברת בשער המגנטי. רוחי, לווארה, לה וון? היא קופאת. לא מבינה מה נדרש ממנה. ושוב הולכת לכיוון הבוטקה, ועוצרת, מבטה חושש, מחכה, ועובר זמן והיא הולכת אחורה ובמבטה שאלה מה עליה לעשות, ונשמעת צרחה מתוך קוביית הזכוכית, יאללה מן לווארה, תעל, והיא חוזרת בבהילות לבוטקה, ומחכה, ולבסוף מסמנים לה לעבור והיא הולכת.
בעזה זורקים עלינו בומבים ופוספורים וכולם מסתכלים על ישראל, אומר איש בדרכו לשכם, שראה.
כן, אמרתי, נכון.
רוח לווארה, ממנוע... רוח מן הון... יאללה... הקולות ממשיכים לחרוש בתוך הגוף והמחשבות.

נהג מונית מעוכב מחוץ לתור. עד שהלכנו, עברו יותר משעתיים וחצי שהוא כבר שם.
הוא התקרב לנקודה קרובה מידי לקרוסלה לעבר שכם טוען החייל, כמו זו סיבה או זכות לנטול מאדם את זמנו וחרותו, ומבטיח שיעכב אותו מספיק זמן עד שילמד לקח. מבטיח ומקיים.
והנהג, איש כבן שלושים, חייך וצחק כאילו אומר לא תשברו אותי, אבל הדליק סיגריה בסיגריה.

קצת לפני שהלכנו הגיעו מפקד המחסום יחד עם החייל נציג המתק קפטן סלאח, עם רובים שלופים למגרש המכוניות. כרגע קיבלו הוראה מהמחט (שהיה קודם בסיור עם כל מיני כאלה הדומים לו) שיש לסלק את כל המוכרים ובעלי הבסטות. אסור. אז הם מחפשים את הבסטות. מסלקים. וכולם אורזים מהר את הסחורה הדלה. מעתצם הילד שהגיע בשלוש בבוקר כדי להתחיל למכור בחמש בבוקר לפועלים, שואל בשפתיים רועדות, לייש?

מה מפריע לך הבסטות? שואל מישהו את החייל.
זו האדמה שלנו, הוא עונה.
מה, אני באמצע תל אביב?

איש המתק אמר שבשעה חמש מחר יבדוק אם ישנן בסטות. שאסור. ויוי דיברה עם אחד הרוכלים למחרת ואמר שבשבע באו החיילים ובדקו אם ישנן בסטות וסילקו את מי שהיו.

אפילו נקי היום כאן אמר אבא של מחמד מבורין בעצב. וסיפר שאתמול יום ששי הזמינו מנוף, ושילמו מאה וחמישים שקלים מכספם לנקות את החניה.
הוא רוכל מבוגר, ששוב ושוב, דורות משתנים של חיילים, הורסים לו את המחיה. כל דור ושיטותיו. פעם זורקים הכל לאדמה, לתוך החול. פעם שופכים על הארץ. או בועטים. או עם הרובים. או בלי. הוא מכר ירקות ותירסים וכעכים ושוב ירקות ושוב הרסו ושוב זרקו לחול את הכל, והוא אוסף מהחול ומתקן את ההריסות ומוכר משהו אחר ומקווה, ושוב דור חדש של חיילים מגיע עם הוראות חדשות, לגזול ולרמוס ולהרוס ולמנוע מאנשים לאכול ולעבוד, כי זה מה שנשלחו לעשות. ושוב ושוב הוא חוזר, כי אין לו ברירה.
הפעם הוא ובנו הקטן מכרו ממתקים שקנה בשכם, ושילם לעגלון עשרים שקלים (פניו משדרות שזה סכום גדול) שיעביר את הממתקים דרך המחסום. כי לו אסור. רק לכמה 'מאושרים' מותר להעביר משהו בעגלתם. העגלה שלו עדיין מלאה. מה תעשה עם הסחורה? לא יודע הוא אומר בכאב כבוש.

למה הם לא רוצים לחיות איתנו ביחד, אומר מישהו. למה? למה מפריע להם? למה אנחנו מפריעים להם?
קודם לקחו לנו את האדמה, ואז שלחו מתנחלים פושעים, ועכשיו בעזה הורגים אותנו.
זה לא בשביל ביטחון זה ככה, זה בשביל לחץ. זה בשביל שלא נהיה. בשביל שנהיה אויר.

כמעט כל יום יש בחווארה עוצר, מספיקים לספר לנו בדרך החוצה.
איך אתם יודעים שיש עוצר, רוני שאלה.
כי החיילים נוסעים באוטו ומודיעים ברמקול שזה כי אתם זורקים אבנים על מתנחלים.
אתמול אחרי התפילה בצהריים עד הערב, ויום חמישי כל היום.

את רואה את הידיים שלי, את רואה? בחור עדין למראה, כניראה אחד הנהגים ששתק כל הזמן אומר פתאום, ושולח ידיו קדימה כאוחז משהו ביניהן.
שריריו מתוחים מאוד, והדם שועט לתוך הנימים של הפנים שהאדימו.
ככה עד שאני אתפוצץ, ככה. עד שאני אתפוצץ.

החייל רואה ילד בוכה, ולא מרגיש כלום, כאילו הוא מכונה, כמו זה לא ילד, כמו אנחנו לא בני אדם, אומר מישהו.
החיילים האלה גדלו לעולם אחר.
אנחנו לא בני אדם בשבילם.

איה קניוק, דו"ח ממחסום חווארה, שבת 24 בינואר 2009.

For them, we're not human.

We disembarked from our van inside the cab-park, amidst the vendors' stalls, and spoke with the people there about the Gaza massacre and about the checkpoint. And people, some of whom we know, others we do not, were friendly and sad and desperate and full of soft humor as always, in spite of and along with everything.
And we had coffee and they asked if we heard about the woman from Marda village who was beaten up last week and dragged to the watchtower. And about Mahmoud Awad whom the soldiers nearly killed, who has been lying in intensive care after they hit him with their gun butts, and about the vendor who was beaten and went to hospital and when he came back, and said he'd complain, was prevented from getting home. And about live under Occupation. And the idealization of life as it had been before this total closure, as if that was freedom itself, even if under occupation and dispossession, and again about Gaza whose images do not cease to fill one's imagination and one's heart.
Gaza that has been imbued in everything. Occupiers and occupied alike.

They do not understand how they are seen everywhere, says someone angrily, coming out of Nablus. Don't they watch television?
Yes, I told him. They don't understand. And they don't want to understand. But they will. Not because what they do is evil, but because when they'll want to go traveling in the world after they get out of the army they will be looked upon as criminals. Perhaps they won't understand what they have done, but they will surely realize eventually that it doesn't pay. And I also told him that there is talk about the fact that in Europe all those soldiers who took part in the Gaza massacre are risking lawsuits and everyone's faces have been getting hidden, and their names, and they've been rounding up lawyers, and that means they'll have to do some heavy thinking after their army time when they'll want to go travel or study abroad. He was very touched, and we drank some more coffee, while the checkpoint persisted in its "Get back!!!" and "Go away!!" and the lifting of shirts and pant legs and the humiliation and time that is peeled away from life.

A., a young man about to marry soon, from Salem village, says he was there when the Marda lady was beaten up, and when Mahmoud Awad was nearly killed, too, half beaten to death, and these soldiers are like stoned, and don't see a human being in front of them, and he wanted to tell us, so that everyone will know about this, he said:

It was about a week ago. Back inside the checkpoint everyone heard a woman yelling that a soldier was hitting her. And that there were no Arabs there to help her. I went over there and yelled at the soldier – what do you want from her? How can you hit a woman the age of your mother! And the soldier said shut up and go away. I said I'd go away but first don't raise your hands at a woman, it's against our religion. He said go away or I kill you. I told him, you're not a man. He said I want to make trouble. I said I don't, and if you want – kill me. I was there with my cousin. Another soldier said, why are you speaking like that to a soldier? I said, if he talks like that to me, that's how I talk. He told me to get out, and I said I was waiting for a cab and didn't go too far.
I heard a soldier say – I don't want to see one Arab here. We didn't say anything although our heart was torn.
Then the cab came and I wanted to get on and I saw the soldiers looking at me, and while I was going away the soldier said you son of a bitch, so I answered you are a son of a bitch, and they all came all over us and one of them hit my head with his rifle and they arrested my cousin and I was bleeding from my head, and an officer came and saw my bleeding and put a stop to everything and asked what do you want, and I told him my cousin was taken in and I want him out and the woman freed so he let my cousin go and then the woman.

M., a child working at the checkpoint, said he saw everything that happened with the woman from the very beginning. How she argued with the soldiers and they swore at her and she swore back at them, and Captain Salah from the DCO gripped her and shut her mouth with his hand, and she was taken to the detention cubicle, and M. saw a woman-soldier trip her and she probably hit her too, and lots of people crowded around and the soldiers stood there and threatened everyone, and then she was shackled and blindfolded and she went wild and tried to break loose from them and screamed, and six soldiers took her to the watchtower while she was still blindfolded with her hands tied behind her back, and her mouth was covered too because she was screaming, so Captain Zaharan of the DCO came right away and her parents too came in from Nablus and the Captain asked why did you do this and she said she didn't do anything and that the soldiers swore at her and hit her so he let her go.
People think it was all because of Gaza and that's what the argument was about. They said the soldiers laugh about Gaza, and say about the children who died how every soldier kills a hundred – two hundred in Gaza, and laugh.

This was a few days ago, A. continues, he was standing again in line coming out of Nablus, and ahead of him in line were Mahmoud Awad and Anwar, two brothers.
Mahmoud went through first, he crossed the turnstile which is the first phase, and then the metal detector, and reached the booth and handed the soldier his ID through the slot, and the soldier inside the armored glass booth took his ID but looking at Mahmoud and not at the ID and he was heard to ask where are you going? Mahmoud said, to Huwara. Why? I work there. What do you do? I work in the grocery shop, with someone. So the soldier said, go back, and took his ID for a further check. And took his time.
After some time Mahmoud says to him, why is it taking so long, it's been five minutes already.
The soldier says 'fuck your mother' and Mahmoud says why are you cursing my mother who didn't do anything to you? Nor I. I just want to get through. And the soldier said I don't want you to get through and I want to kill you and fuck your mother.
Mahmoud said don't you curse my mother. I want my ID and if you want to let me through, let me, and if not tell me to go home. The soldier said, shut up you son of a bitch. And he came out of his booth. And other soldiers asked him what's bugging you and he said something we didn't hear, and suddenly hit Mahmoud with the butt of his M-16 in the head. Mahmoud fell on the ground and the soldier went on hitting him a lot. And yelled at everyone that if anyone come closer I kill him. And another three soldiers came too and were kicking him. He didn't move. Lay there like a dead man.
Naim and Anwar, Mahmoud's brothers saw all of this, you see. His brothers. Can you imagine your brother standing like that and being treated like that. He went crazy. He couldn't reach Mahmoud. Anwar yelled at the soldier hysterically, what are you doing? This is my brother, let me take him to the hospital. Because Mahmoud already seemed dead. And the soldier went on hitting Mahmoud who was lying there motionless. And Naim, too, kept yelling if you want something of him take him to jail, he'll die like this. And the soldier said: I haven't had enough. When I'm done with him, I'll give you your brother. And other soldiers kept warning Naim not to get closer or they'll kill him. And Naim begged and said he wouldn't but just do me a favor and let me take him to the hospital.

They think they're playing pool, his head was like in a game of pool, A. said.

In the meantime the checkpoint was closed for an hour and we called an ambulance and all the time whoever came close the soldiers would yell I'm going to kill you! And finally the ambulance came and took Mahmoud.

Someone else tells us that there was a moment when soldier went over to Naim who was screaming the whole time and tried to stop him and keep him flat on the ground and first they couldn't and finally they tied him up and put something over his eyes, but at some moment when the soldiers were busy he got away. People helped him get his blindfold off and he managed to join his brothers in the ambulance to Nablus.

Now Mahmoud is in the hospital. Doesn't speak. Forgets. Sometimes he knows people and sometimes not. Can't stand up. The doctors say that if he wakes up he'll have trouble with his memory. He wakes up for a minute and then falls asleep again. Can't hear, can't remember. He's in bad shape. Almost dead.

Have you visited him? Sure I have. He's a relative of mine. Poor guy. Poor guy.

A.'s young face shows signs of recent hemorrhaging, and he's been taking medication for some days now, that he held in a bag. Not clear whether he's got some other problem or whether this is the result of the beating he got. Again he asks us to tell. To tell people what is going on. And we said we would.

Many vehicles waiting in line to exit Nablus. Beyond our eyes' reach. Two checking posts, a soldier in each with his rifle pointed toward the cars stopping, at the driver's eye level. Each driver hands his or her permits and IDs. Some are told to wait aside.
Seemingly at random. The driver and passengers are then ordered to stand far away from their car. Soldiers with a small dog proceed to sniff out the car. Inside out. Some of the passengers react very strongly to this contact with dogs.
A man whose car was inspected passes us and asks: Have you filmed this? Did you see? Yes, we answered, eyes aflame. He thanked us and drove off.

This is a sterile zone, I ask you to move away – a soldier tells me.
What is a sterile zone?
This disturbs us in our work.
I disturb you in your work?
Yes.
This is work? You call what you do work? My look tells him what I think of it and he saunters off, thinks, comes back and says this is a sterile zone and he knows it and look at the sign. That's what the law says. The law says you mustn't be here.
I said, you think it's law but it isn't. It's lawlessness pretending to be law. In human terms and universal legal terms it is a crime. What you are doing is a crime. You are serving crime. You protect criminals as they commit their crime. You will finish your army time and try to go abroad and then you'll see how this warm little lie no longer deceives the real world.
But I moved away, especially so as not to have to talk with a soldier, no matter what about, even talking is getting close, and validating him, which I did not want to do.
But then it appeared he had summoned a police unit. Who came. Took my ID and said this was closed military zone, and that it's for my own safety and all that nonsense.
So I told the policemen I was in no danger at all, although the soldiers are murderous killers who harass and persecute Palestinians, that for all their warped, faulty racist reasoning to treat Palestinians this way, I myself am in no real danger from them, except some badmouthing or a little hitting in the worst case, and probably not at present. The ones really at risk here are the Palestinians, but of course the police wasn't here for their safety. And following this routine verbal ping-pong of the over-privileged, I was finally handed back my ID. And the soldier who realized I wasn't arrested went back – frustrated – to his post to carry on his persecution duties.

The upgrading of this checkpoint emphasizes its horrificness. Some more construction work has been done here lately. Everything looks cast to stay. Nothing temporary about it. Neater and wickeder. People stand in line behind steel bars. Voices of male and female soldiers resounds out of their plate-glass cubicles in routine occupation-Arabic through loudspeakers, a fixed verbal spectrum. Come and go and stop and prohibited. In broken Arabic. The glass makes it impossible to know whom the soldier addresses. People do not understand most of the time. A questioning gaze – who, me? Again she screams, and they back up fearfully, and forward and then again the yells of soldiers, and then the person reaches the glass cubicle, and back and forward, stop, come on, go, come, the hand holding the bags, and it is hard to understand a single word, and sometimes the soldiers do this on purpose, not to be understood, and the voices are shrill and plow one's body.
People leave their ID in the slot and open their bags in the air facing the armored window of the checking booth, the men sometimes still grasping their belt and cell phone and sometimes also their shoes, all that made the metal detector bleep when they crossed a moment earlier, while one soldier standing outside the booth points his gun at them.
The only surface to place belongings for inspection is a narrow really high shelf, and whoever has bags places them there, and it is impossible to do so with all of them in one go, and then he begins to take out one item at a time and has nowhere to place them, and doesn't understand what he is supposed to do, and again the loud-spoken yells of the soldiers in the booth, and everything usually drops to the ground, and he or she pick them up and again everything drops and scatters, and thus – one by one, they exit confused, humiliated, belts in hand, and bags, withheld gazes, hurt, sometimes a tough word, sometimes walking-running, just to get away from there, quick, before something else horrible happens. And it always does. And that after all is not the end of the road. Until the next abusive checkpoint.

A woman crosses the metal-detector. Go back. Where? She freezes. Doesn't understand what is wanted of her. And again she proceeds towards the booth, stops, her gaze anxious, waiting, time goes by and she walks back and her eyes ask what she's supposed to do, and a screech resounds out of the glass booth, go on, back, and she startles back to the booth and waits, and finally is signaled to go on and she does.
In Gaza we are bombed and phosphored and everyone looks at Israel, says a man on his way into Nablus, who saw what we did.
That's right, I said.
Get back, you're not allowed… Go away… Hurry up… The voices continue to plow one's body and mind.

A taxi driver is detained outside the waiting line. Until we left, more than two and a half hours went by and he was still there.
He came too close to the entry (to Nablus) turnstile, the soldier claims, as if that is a reason or a right to violate a man's time and freedom, and the soldier promises he would detain him long enough to learn his lesson. And he keeps his promise.
And the driver, about 30-years old, smiled and laughed as if saying 'you'll not break me', but kept chain-smoking.

A bit before we left, the checkpoint commander and the DCO representative 'captain' Salah approached the taxi park, their guns drawn. They had just received an order from the regional brigade-commander (who had been on a tour of the area earlier along with the likes of himself) to remove all the vendors and stand-keepers there. Forbidden. So now the two are searching the stalls. Ordering them away. Everyone rushes to pack up their meager wares. Mu'atassem - the boy who came at 3 a.m. to start selling to the workers who come at 5 a.m – is asking with trembling lips, why?

Why do our stalls bother you? someone asks the soldier.
It's our land, he answers.
What, I'm standing in the middle of Tel Aviv?

The DCO man said that tomorrow at 5 a.m. sharp he would check if there are still stalls around. That it's forbidden. Vivi spoke with one of the vendors on the phone the next day and he said that soldiers came around at 7 a.m. and checked for stalls, and removed those still there.

It's even clean here today, Muhammad's father from Burin said sadly. And told us that yesterday, Friday, the vendors commissioned a crane and paid the owner 150 shekel out of their own pocket to clean up the taxi park.
He's an elderly vendor, whose livelihood, again and again, through the changing generations of soldiers, gets ruined. Every generation and its own methods. Once they used to throw everything down on the ground, into the soil. Or kick. Or scatter the wares, with their rifles, or without them. He used to sell vegetables and corn on the cob and bagels and vegetables again and again they destroyed it all and again they threw everything into the sand and he keeps gathering it all up again and fixing the stall and selling something else and hoping, and another generation of soldiers arrives with new instructions, to rob and smash and trample and destroy and prevent people from eating and working for that's what the soldiers have been sent out to do. And again and again he returns for he has no choice.
This time he and his little son sold sweets he bought in Nablus, and paid the cart driver 20 shekel (his face tells us it's a huge sum for him) to get the sweets through the checkpoint. Because he is not allowed to do so. Only a few 'fortunates' have permission to transport something in their cart. His own is still full. What will you do with the goods? I don't know, he says withholding his pain.

Why don't they want to live with us, together, someone says. Why? Why does it bother them? How are we bothering them? First they took our land, then they sent us criminal settlers, and now in Gaza they're killing us.
This is not for security, it's for pressure. So that we won't exist. So that we'll be air.

Nearly every day there's curfew in Huwwara village, we're told on our way out.
How do you know there's curfew? Roni asks.
The soldiers drive around in their jeep and announce over a loudspeaker that "it's you who are throwing stones at settlers driving by".
Yesterday after the noon prayers until the evening, and all day Thursday.

See my hands? See them? a delicate-looking young man says, probably one of the drivers who had kept still the whole time suddenly says, reaching out with his two hands as if holding something.
His muscles are very taut, his face flushes.
This is how I'll be until I explode. Until I explode.

The soldier sees a crying child, and feels nothing. Like a machine. As if this is not a child, as if we're not human, someone says.
These soldiers grew up into another world.
For them, we are not human.