|
|
|
ידענו
שהורסים שם בתים... יום יום.... נסענו לשם... טרנספר שקט... או לא כל
כך שקט... עברנו ליד ערמת שברי בטון וברזל בצד הדרך, שהיתה אחד הבתים
שנהרסו יום קודם ועצרנו. גבר מבוגר, אישה צעירה ושני תינוקות נראים
הולכים ליד. אנה ואנה, הילוכם כפוף, משונה, מתיישבים על ההריסות, שוב
קמים, עולים על הגבעה, יורדים, התינוק בוכה, נישכח למטה, אוחז בעמוד
ברזל המזדקר מבין שברי הבטון, הבכי ממשיך וממשיך, האם יורדת, ממלמלת,
עולה שוב, שוב הולכים, תנועתם תלושה, אבודה, שוב ושוב הולכים משום מקום
לשום מקום, קר נורא בחוץ... זה ביתם שנהרס, את ביתם הקודם הרסו לפני
שנה בדיוק. נאמר להם שאולי אונרא יתן להם אוהל. לתינוק אין נעליים.
רגליו שמנמנות ובריאות בגרביים אדומות, רק מחדדות את אופל החטא הזועק
כאן בואדי היפה הזה ביחד עם המואזין שהחל קורא כמעט כמו תפאורה לסרט. |
|