כלא עופר, יום רביעי, 30.8.2006, תמי גולדשמיד ואיה קניוק 

את אחיו של נביל חטפו ביום שישי, ה 30 ליוני 2006.
כמו שחוטפים כמעט כל יום אנשים בגדה ובעזה. באים בלילה או ביום, עם או בלי להרוס את הבית, חוטפים אותם והם נעלמים מבלי שאיש יודע לאן, ועל מה הם מואשמים, ואם הם מואשמים. איש לא מיידע את משפחותיהם, גם לא כשמדובר בילדים, שלא יודעות אם הם חיים או מתים, ואם מענים אותם או עד כמה.
לפעמים יש להם מזל שיש להם חברים ישראלים.
אז מוצאים איפה הם.

מחמד וחוסאם אבו סייף, אחיו של נביל, חצו גדר בתוך א-ראם, עיר פלסטינית בפלסטין, במקום שישראל יום אחד החליטה שחלק אחד הוא ישראל וחלק אחר איננו ישראל. חומה וגדר החוצות בין פלסטינים לפלסטינים.
חומת רשע.
באותו הערב, הגדר היתה הרוסה במקום אחד, והם חצו עם אופניהם, בתוך עירם ושכונתם וחייהם, מחלק אחד לאחר.
ונתפסו על ידי כוחות הכיבוש והדיכוי.
מחמד בן השבע עשרה וחוסאם אחיו בן העשרים.

נביל טלפן, הוא בן חמש עשרה בסך הכל אבל בנפשו מבוגר הרבה יותר. ילד מקסים. איך שפגשנו אותו זה לסיפור אחר. בכל אופן הוא טלפן נרגש, דואג, אבוד, פעם ראשונה כזה דבר קורה במשפחה, לא יודעים מה לעשות, אולי יש לנו רעיון, חברים סיפרו שלקחו אותם חיילים.

אז אנחנו במבטאינו הנכון, והלבן, גילינו שהם נמצאים במגרש הרוסים, אחר כך הועברו למחנה עופר, שהם נאשמים בעבירת גדר, כך כוחות הכיבוש קוראים לזה שהם חצו אותה באופניהם, ושאי אפשר לבקר אותם, או לדבר איתם. למשפחה טרקו את הטלפון או ענו בעברית. הם הרי רק פלסטינים.

ביום רביעי, 30 באוגוסט 2006, היה אמור להיות משפטם במחנה המעצר עופר. כבר 60 ימים מאז נעצרו. אז הלכנו לשם.
המשפחה לא יודעת אף פעם מתי בדיוק המשפט. הם באים בבוקר, הכי מוקדם שאפשר. ומחכים. לרוב לשוא. תמיד המון שעות. כדי שאולי יהיה משפט, ויש הרבה סיכוי שגם לא. שוב ושוב יבואו, לעיתים לוקח להם שעות להגיע בגלל מחסומים, ימי עבודה יאבדו בהכרח שוב ושוב למי שיש, אלא שאולי בדיוק לכן לא נאמר להם מתי. בדיוק בשביל זה. כדי שיאבדו ימי עבודה. כדי שירגישו חוסר שליטה, וחוסר מוצא, ואבדון שאי אפשר לשכך או לתחום.

רק שני בני משפחה מדרגה ראשונה רשאים להגיע לכל עציר. היו אימם ואביהם של האחים. פעם ראשונה שפגשנו אותם.

לעולם נכון לומר שהשלם גדול מסך חלקיו, כך רשע הכיבוש, כך האהבה, אלא שכשביליתי את אותו הבוקר בבית המשפט עופר חשבתי לעצמי שכל מה שאוכל לומר או אצליח לומר לא יתקרב למה שפגשתי, למה שפוגשים שם תמיד.
כי זה 'החוק' כמו שחוה אומרת. אולי. כי זה הקצה. כי מה עוד נשאר, ולאן עוד אפשר. למי שלא מאמין בשום אל.

באולם וברחבה מחכות המשפחות. במין דממה קפואה ומשונה. מעט דיבורים. יש שירותים לרוב מזוהמים. ומכונת קפה שלפעמים עובדת ולפעמים לא. ויש הציפייה הזו הלופתת שאין לה גבולות ומידה.

הוא מכיר אותי ממחסום קלנדיה ואני אותו, היה הסדרן של המוניות בצד הצפוני של המחסום לכיוון רמאללה, תמיד אמרו לי שהוא מסכן באמת, שיש לו ילדים בפנים להרבה זמן.
היו הוא ואשתו. שניהם ממחנה הפליטים קלנדיה.
שלושה בנים בכלא.
לא זוכרת איפה הראשון, השני בעופר, ועוד אחד בדרום. לאם נותנים פעם בשנה לראות את בניה. לו, לא נותנים בכלל.
רק הבנות הצעירות, בנות תשע ועשר, יכולות לבקר בקביעות את האחים, בזמן ביקור אסירים. אולי כי אין להן תעודות זהות, כי הן מחוץ לקריטריון, מחוץ לכללים.
אז כל חודשיים בערך, הילדות הקטנות מצטרפות למישהו אחר, ונוסעות לבקר את האחים שלהן. רק הן, לא ההורים.
הבן האמצעי בן 21, נשפט לארבע שנים וחודשיים, חמישים חודש, וישתחרר עוד שנה וחצי. האב לא ראה אותו כבר שלוש וחצי שנים.
הבכור בן ה 23 עצור כבר עשרה חודשים, בכל הזמן הזה הם לא ראו אותו, ואינם יודעים דבר לגביו, ואילו הצעיר, איאד אבו לטיפה בן ה 20 כבר ששה חודשים בפנים. היום הוא יגיע לעוד הארכת מעצר. ואולי ההורים יראו אותו. לחמש דקות. כך כל חודשיים, לפחות אותו הם רואים.

אני את איאד זוכרת. את מראהו, את ריח גופו, כשעמדנו על הגבעה ביחד והחיילים ירו.
בן דודו אחמד אבו לטיפה היה אחד הילדים שנרצחו. זה היה נדמה לי בספטמבר 2003, כמה חודשים אחרי שעומר מטר נרצח. הוא היה אז בן שלוש עשרה. הוא טיפס על הגדר, והחיילים ירו קודם באוויר, ואז לכיוון הרגליים, ו'רק' אז הם ירו לו בלב.
הכל על פי ההוראות.
איאד אז הביא לי צילום שלו. שיש לי עד היום.
ב 2002 עוד לפני שנרצח בן דודו הוא נפגע בעצמו מירי חי בבטנו והיה בירדן בהחלמה שבעה חודשים. הוא גם נפגע בכל מיני מקומות אחרים במסגרת הצייד הכמעט יום יומי של חיילי המחסום את ילדי מחנה הפליטים. הוא זרק אבנים, ונצוד, ונפצע שוב ושוב, ובן דודו נרצח. היום, מספרים ההורים, הוא מואשם באשמת החזקת נשק.

בבית המשפט נופפנו אחד לשני לשלום. טוב היה לראות אותו. התבגר. זה היה מוזר. זו היתה רק הארכת מעצר, עד הפעם הבאה, עד חמש הדקות הבאות שבהן יוכלו ההורים המנועים לראות את בנם לחמש דקות שוב.

עוד ועוד סיפורים. אישה יפה מאוד. רהוטה. מבטה רושף. לאבא מותר כל שלושה חודשים לבקר את הבן, לה לא. הוא שנה ושמונה חודשים בפנים, ולא נותנים לה תסריך כדי לבקר אותו. מנועה הם אומרים. לא מסבירים. היום היא סוף סוף תזכה לראות אותו לכמה דקות. אמנם הוא נשפט כבר אבל שוב מובא לפני שופט. אין לה מושג למה.

אישה אלמנה, יש לה ארבע בנות ושני בנים.
שני הבנים בכלא.
פעם אחת קיבלה אישור לבקר בבית הסוהר אבל מאז לא מקבלת תסריך לבקר אותם. עכשיו אחרי עשרה חודשים שהם בכלא תהיה היום הארכת מעצר. אולי סוף סוף תראה אותם לרגע.
אנחנו מסוכנים?
למה לא נותנים לנו תסריך?
אני רוצה רק לבקר את הבן שלי. אמא רוצה לבקר את הבן.
למה לא נותנים? דפקה על החזה שוב ושוב, ידה מתנופפת, הולמת, נתלשת שוב.

איש כבן חמישים. כפרו לא רחוק מלוד הוא אומר.
שלושה בנים בכלא.
בני 32, 26, 22.
הראשון היה נשוי לאישה מירדן, בלי ילדים, נאשם שכתב על הקירות, סתם ככה דאווינים מסביר האב, לא הרס אנשים, האשימו אותו שכתב על הקירות נגד הממשלה.
בדיוק בנה בית והרסו לו אותו.
אחרי שנאסר עזבה אישתו וחזרה לבית הוריה בירדן. כלומר האב נתן רשות, לכן יכולה היתה לחזור. כך הסביר לנו.
קיבל 11 שנה. כבר חמש שנים בפנים. עצור בנגב. חמש שנים שלא ראה אותו.
הבן השני נשפט לשלוש שנים יש לו עוד שנה וחצי. לו יש ילדים. הוא בכלא בבאר שבע. אותו לא ראה גם כן מאז החל מרצה עונשו, שנה וחצי. אני מפרנס את כולם אומר האב. זה לא קל. יש לו עוד בן צעיר יותר שלומד בכפר חרבאתא.
הוא מנוע הוא מסביר. עשו לי איקס. רואה אותם רק במשפטים שלהם, בהארכות מעצר. לא נותנים לי אישור לבקר אותם בבית הסוהר.
אני סוחר. אני לא מבין למה.
האמא מבקרת כל שלושה חודשים. רק היא והילד הקטן בן ה 13. ואני לא. אני מנוע. למה שאל שוב ושוב בלי סימן שאלה בסוף המילה.
הבן השלישי כבר שלושה חודשים בכלא, היום אולי אוכל לראות את הקטן אומר האב.

איש עם כפייה ומקל וגלימה, בן 64 אבל נראה הרבה יותר, אשתו חולת סכרת, בת שבעים, ולא יכולה להגיע, הם מחברון.
שלושה בנים בכלא.
אחד נשפט לחמש שנים והוא שנה ראשונה.
אחד נשפט ל 13 חודש.
הוא רק רואה אותם בהארכות מעצר. אחד מהם בבאר שבע, שניים בנפח (קציעות) שבנגב.
על כל מאסר מקבלים גם קנס.
זה שנשפט לחמש שנים קיבל קנס של 5000 שקל. זה שנשפט ל 13 חודש קיבל 2000 שקל. והשלישי שנשפט היום, קיבל 3000 שקל.
אם לא ישלם את הכספים, גם בסוף העונש שנקבע להם הם ישארו בפנים.
עשרים איש חיים אצלו בגלל שהבנים בכלא.
בבית כבר אין כסף לאכול הוא אומר אז איך ישלם קנסות כאלה? רק חמשים שקלים עולה לו להגיע מחברון למחנה עופר.
אחרי שיצא מהמשפט, הלך מאדם לאדם והראה את הקנס שקיבל היום. ואחרים הנהנו, שותקים, עד שהתעייף, וישב על המדרגה.

תמי אומרת שהכסף הוא תחליף להרס הבית, מענישים כך את המשפחה, את ההורים, כי הרי הילדים בכלא ומי שיצטרך לשלם הם ההורים.

לא ידענו מתי ואם יתקיים המשפט של אחיו של נביל אז ישבנו בשל אחרים לבינתיים. אותנו אגב לא קוצבים, רק את בני המשפחה, על כל עצור שמותר לו רק שני בני משפחה נוכחים במשפטו נוכל אנחנו לבוא כמה שנרצה. למה? צבע עור? זהות אתנית? כי אנחנו לא בני משפחה והצורך לראות את הילדים איננו בוער ומכלה את הלב?
למה לנו ולא לאמא ולאבא ולאחות ולכל האחרים?

בבית המשפט יש שופט ויש קלדנית, יש תובעת ולידה עוזרת התובעת, יש כמה חיילים, מתורגמן, והסנגורים, כל פעם אחר או אחרת, וכל פעם ארבעה עצירים מובלים פנימה בבת אחד, קשורים בידיים וברגליים האחד לשני. בבית המשפט משחררים להם את כפות הידיים.

נכנסים ארבעה עצורים. הילד השמאלי רק מדבר עם האבא והאמא שמאחורינו. לא מביטים בשום דבר אחר.
תמי: כל מי שאנחנו לא פוגשות הרבה זמן. סימן שהוא כאן מתברר. זה משונה.

כל הארבעה מדברים עם הוריהם בבת אחת. וכל אחד מפענח את הערוץ שלו למרות הבליל.

נכנס השופט. כולם עומדים.
מספר תיק?
מי זה ראאד א'? מה שם הגברת? שואל את עורכת הדין.

שופט: יש הסדר?
היא: זו הקראה.
שופט: כבר קרה שיש הסדר בהקראה.

החלטה: התיק נקבע לתזכורת ליום ה 4 באוקטובר.
בסדר?
באיזו שעה?
בתשע וחצי בבוקר.

התיק הבא.
העציר קם מנופף ויוצא.

הכל ארך כמה דקות. ההורים המאושרים נשארים חפויי ראש, ויוצאים.
עד הפעם הבאה.

התיק הבא מה זה?
3720
השם? עלא..
עורכת הדין אומרת שהוא כופר בעובדות.

נקרא לתזכורת לפני השופט קאופמן ב 4 לאוקטובר.
עלא מתיישב מאוכזב.
הוא בלי משפחה.

מה התיק הבא?
3766
מי זה פארוק חלביא?

מקבלת הארכת מעצר על ידוי אבנים עד ה 4 לאוקטובר.

מי זה אבו לטיפה? קם איאד. אנחנו מבקשים לדחות את זה לתזכורת.
נדחה ל 4 באוקטובר להמשך הוכחות.
הוא יוצא, הוריו יוצאים, עוד חודשיים יש להם לחכות עד שאולי יראו אותו בעוד הארכת מעצר.

מי זה ר'?
נעמד מי שנראה כילד.
ב 20 ליוני 2006 נכנס על פי דברי התובעת מתחום ראס אל-עמוד לישראל על מנת לקנות תעודת זהות ישראלית. ממישהו או כמישהו בשם מוחמד. ב 700 שקל. היתה תמונה שלו מודבקת. השתמש בתעודה פעם אחת. בפני שוטר בציר המנהרות. הוא כבר חודשיים וחצי בפנים.
השופט: לא מבין את כתב האישום הזה. במה הוא הפריע? הוא מודה בשלושה סעיפים. שהוא זייף תעודה, קנה תעודה והשתמש בתעודה, אבל מה זה שהוא הפריע, אבל מה זו ההפרעה הזו? זה הרי נמצא בתוך שלושת האחרות, למה עוד?
תובעת: הפרעה לחייל. כדי להפריע לחיילים שאמורים לעשות את תפקידם.
השופט: הוא לא עשה משהו נוסף, לא דחף, הוא זייף. לא נעים לי להעליב את האנטילגנציה של הרעיון הזה. אבל הוא זייף והוא הודה.

השופט מתווכח עם התובעת, טוען שהאישום על הפרעה מוכל כבר בסעיפים האחרים ושזו סתם הטפלות, אבל היא מתעקשת, בחורה רזה, מבטה עיקש, קהה, מושטח ואכזרי, היא לא תוותר. הוא יכנס לכמה שיותר אומר מבטה. היא תמצא כבר איך. היא חזקה. היא לא תניח ולא תתיר ולא תאפשר ולו במשהו שיתחרר בפחות מהמירב שאפשר, היא לא תוותר. היא תנצח.
רציתי ללכת אליה ולטלטל אותה בצוארה. אבל לא עשיתי את זה.
התיק נקבע ל 4 לאוקטובר להוכחות על האשמה הרביעית שאיננו מודה בה.
בהערת אגב אומר השופט שגם הוא לא מלאך גדול, אציין שנראה לי מיותר לחלוטין לנהל הוכחות לגבי סעיף 4. שהינו חסר משמעות לחלוטין ואינני יודע למה הוא מופיע בכתב האישום למרות ההסבר המלומד של התובעת.
התובעת האשימה אותו שהוא הפריע לחייל ועל זה אני לא יכול להאשים אותו.
מתרגמים לנער הזה את הכל. הוא נראה המום.

שוב קבוצה. שוב משפחות מאושרות.
חיוכים, נפנופים, המבטים לפותים. אין בית משפט מבחינתם, הכל ממילא צפוי ולא ממשי.
רק האהבה.
אהלן, כיף חאלק, מבסוט, חביבי, כיף חאלק אני שומעת מכל צד, מלמולים.
האב קם לשאול את עורך הדין מה התאריך החייל ממהר להושיב אותו.
חייל: לא ידיים לא סיגריות לא כלום.

משפטם של אחיו של נביל לא נראה שמתקיים, שיתקיים, זה הרגיל, משפחות מגיעות, צרובות בדאגה, אחרי נסיעות ארוכות, ולשוא.
עד הפעם הבאה.

המשכנו להביט במשפטים. סרט נע של רשע. נכנסים, קמים, גורלם החתום עולה ויורד, ויוצאים.

כמה חיילים מותחי רגליים. אחד מסדר בלי הצלחה שמכנסיו כמיטב אופנת הנוער ינוחו בעזרת החגורה דווקא במרכז ישבנו כשרובהו מטלטל מצד לצד, חייל אחר רגע אחרי שצרח על אב שקם לשאול משהו את עורך הדין של בנו, נשען בנינוחות על צינור הברזל המקיף את החדר, ומטופף עליו. חייל שלישי בדיוק מחליף עיקומי פה וסימונים עם החיילת שליד המתורגמן. שמחנחן מבטו ומחליף מבטים עם החיילת שליד התובעת שגם היא חיילת, שבדיוק בודקת הודעות אסאמאס.

כל הפלסטינים באולם מחייכים. זוהרים ומחייכים, בגנבה, בגלוי.
בני משפחה תופסים מבטו של אחד האסירים, ואילו האסיר השני בינתיים שאינו מזהה איש מבני משפחתו בקהל, נוגע בפרקי ידיו, לוחץ עליהן קלות, ומשחררן, כניראה הכאיבו לו קודם האזיקים.

שוב אמרה התובעת משהו, והשופט משהו, והסנגור עוד משהו, אחד אחד הם קמו וישבו, נאשמו בדבר זה או אחר, לרוב כי מישהו הלשין, שלא ברור באילו תנאים הלשין, מילתו היא קודש כי כניראה תואמת איזה צורך לאומי, המשפחות מפטפטות עם הבנים, יונקות כל טיפת זמן שאפשר. אם כותבת לבנה על כף היד דברים והוא גואה בצחוק.
משהו נקבע, לרוב הארכת מעצר נוספת, ללא סיבה ועל לא דבר, והם יוצאים, עד הרגע האחרון הם מחייכים, דינם הקבוע מראש נקבע ל 4 לאוקטובר לבוא שוב. שוב זמן נוסף לכוחות הכיבוש לסחוט עוד הודעות, עוד הלשנות, עד שלא יהיה מה לסחוט מהם ואז או שישתחררו עם תשלומי ענק לקופת המדינה, כסף חינם, או ישבו עוד כי למה לא.
עוד ארבעה עצורים נכנסים. מייד חיוך על פני כולם. המשפחות שכבר באולם זורחות.
אמין...
נעמד. ממשיך ומגניב מבט לאימו. שמביטה רק בו. הזמן קפא ועצר והם בתוכו.
לטענתו של הסנגור כי התיק מתנהל בעצלתיים אומרת התובעת שהיא לא מוצאת לכך עדות בדיונים הקודמים. אלא להיפך. התקימו ישיבות הוכחות מאחת לשניה.

מתנהל דין ודברים, המתורגמן בין צחוקים עם החיילת, מדבר מה שבקושי ממילא אפשר היה לשמוע וזה לא ממש חשוב כי איש לא מקשיב.
המשך דיון הוכחות ב 4 באוקטובר.

משפטם לא יתקיים היום כבר נאמר סופית. ההורים חיכו כל הזמן הזה ברחבה. לא יכולים היו כמונו ואולי גם לא רצו להביט במשפטים של אנשים אחרים. הם באו עבור בניהם.

נפרדנו מהאם. שנישקה אותנו וחיבקה. הנהנו לאב. קבענו שנבוא בפעם הבאה. אם נוכל. שנשתדל. מסרנו דרישת שלום לנביל שלא הורשה להיכנס.

בתוך היום הזה הרושם הכי עמוק שנשאר לי הוא הרגע הזה שהמשפחות נכנסות מחייכות, מאושרות, ובנם, הכפות, זורח אף הוא, וברקע עולה ויורד גורלו הידוע מראש, שנכתב אפריורי לו עצמו ללא תלות בו, במי שהוא, רק במה שהוא.
האושר הזה נעדר הגבולות הוא בשבילי הנצחון של העם הפלסטיני על הרשע של הכיבוש והדיכוי והטרור הישראלי יהודי.
הם כולם יודעים שזה משחק מכור, ושהוא, בנם, סביר ללא תלות בדבר, יכנס לשנים או חודשים או ימים או לא, ושאין לאיש מהם ולו עצמו או להתנהגותו הפרטית כל קשר לרוב למה יקרה לו.
והם עומדים שם לחמש הדקות אולי האחרונות שיראו אותו לעוד כמה חודשים ושנים, והם מאושרים מקצה לקצה כאילו שאין חושך ואופל וכיבוש, כמו ההווה הזה הוא לעולם.
בשבילי זה הרגע שלא אשכח כל חיי, שהוא רגע הניצחון על הרע גם אם הרע הוא זה הקובע את החוקים, הוא החרות שלעולם יש בכל פיסת זמן, שהוא רגע של יופי גמור במקום הכי מכאיב שראיתי מימי.

כשיצאנו ראינו שעל האוטו של תמי יש שכבה של אבק, כמו קרום של אבק על האוטו השחור אפור החדש שלה, שובל הזיכרון של המקום הזה, שיום אחד יכוסה בשכבת הסטוריה כמו האבק הזה.
וזיכרון העם היהודי, אותו 'עם ללא ארץ שהגיע לארץ ללא עם' כמטפורה למה שקורה בחבל ארץ זה מהתחלה, יהיה פירורי ארכאולוגיה לברור מתוך שכבות האבק של צעדים שישאירו אותו עמוק למטה, יחד עם זיכרונם של עוד עמים פושעים אחרים, שנקברו כי כאלה הם היו, נבדלים ויהירים ומתנשאים, שראו עצמם טובים מאחרים, ושנטלו מה שלא להם כמו אין זולת, ושחשבו מתוך יהירותם השאננה, שאם יאמינו מספיק לאורך זמן, ויאמרו שוב ושוב, ויחנכו את ילדיהם בספרי הסטוריה ברואים עם נרטיבים שקריים, שאין זולת, שאין ולא היה עם בארץ הזו שבאו לכבוש ולנשל ולגזול, הוא ייעלם מעצמו ויפסיק לכאוב ולהיות ולהיוולד ולחלום על עולם טוב יותר.

אלא שלא תמי או אני או נביל או איאד אבו לטיפה נהיה כאן כשהאין הזה יעטה את המציאות שנולדנו לתוכה
ואני לא יודעת אם זה טוב או רע.