הם באו ביום רביעי, ה 13.05.2009, שתים שתים וחצי. יגאל (מהמת"ק/שב"כ) לבוש אזרחי, בג'יפ הלבן שלו, ג'יפים של הצבא, משאית, ופועלים ערבים לא יודע מאיפה. ולקחו את הסחורה לבית אל. ירקות בשווי 12000 שקל.

נתנו פתק?

איזה פתק יתנו לי.

וצחק, וצחקנו שנינו. כי ממתי כוחות הכיבוש נותנים פתק.

היתה לי הבסטה אולי חודש וחצי, חודשיים. כי מאז שהרסו פעם אחרונה לא בניתי שוב, אבל נתתי לעימאד מג'בע לעבוד, קצת פירות, שירויח כמה גרושים, ויצא בסדר. כי זה רק כשאני שם זה קורה.
לא רוצים אותי שם. כי רוצים שאני אשתתף איתם. (אשתף איתם פעולה).

יש לי עכשיו שותף חדש. אנחנו יורדים בשלוש בבוקר לקבטיה, צפונית לשכם, ליד ג'נין. חוזרים בשתים עשרה. יש שם שוק של ירקות. שלוש ארבע פעמים בשבוע הולכים לשוק.

והיה טוב. אני התפרנסתי וכל האחרים. לכולנו עבודה. כי אמרתי לך אני לא אוהב להרוויח לבד. אוהב שהרבה מרוויחים איתי. אז כמו שאמרתי, באו ככה אולי אחרי חודשיים שהבסטה עמדה.

עוד קודם יגאל עבר ועשה לי ככה עם האצבע. אבל לא התיחסתי. כי מה אני אעשה.

יגאל, יש לו את האנשים שמשתתפים איתו כאן, יש לו את הכלבים שלו. אני יודע מי אלה אבל לא מסוגל לסבך את עצמי ואת המשפחה שלי בשביל אחד כלב. אבל יצא איזה ויכוח ואח שלי הרביץ לאיזה כלב של יגאל. זה הכלב שלו שלח אותם אני חושב. לא שלא היו באים ככה.

יום לפני שהרסו יגאל בא ועימאד העובד שלי היה שם, ואמר מחר אני בא ולא רוצה לראות כלום. אבל מה נעשה. נשארנו.

אז למחרת באה משאית גדולה עם רמפה. עם ג'קים. לא הייתי שם כשבאו, אבל עימאד התקשר ובאתי מיד.
היו אולי חמישה שישה ג'יפים, וג'יפ אחד של יגאל והמשאית. והחיילים מהג'יפים עמדו ואיימו עם הנשק.
עימאד אמר לפועלים תעמיסו את הזול לא את היקר. אבל הפועל אמר נעמיס הכל. מאיפה אלה אני לא יודע.
אבא שלי גם בא, ויגאל סילק אותו משם. חברים שלי היו שם עוד לפני שהגעתי ואמרו אנחנו נמות לפני שאיאד יבוא. סמיח חבר שלי סיפר, שקיבל מכות ואיימו עליו. אני לא ראיתי את המכות, כי עוד לא באתי, אבל כשהגעתי ראיתי את סמיח עומד על האוטו. עם ידיים כאלה בצד וצועק עליהם עד שאיאד יבוא אל תעמיסו. בשביל שאני אזוז תהרוג אותי, הוא אמר להם. והחיילים הכניסו לו מכות עם הנשקים. אבל לא נפגע קשה, היה לו מזל.
אחרי שבאתי אני אומר ליגאל למה אתה שם נגדי. מה הבעיה.

אני יודע בדיוק את הבעיה שלו. הוא רוצה שאני אשתתף.

למשאית היה וילון כחול כזה. משאית ענקית. והם העמיסו עליה את הכל.
4 מיכלים של תפוזים, 500 קילו כל מיכל - שני טון. ושום, אחד וחצי טון. שום עולה לי 4 וחצי שקל חדש קילו.
3 מיכלים של לימונים. 3 מיכלים פומלות. כמעט 15 ארגז תירס. 10 ארגז שעועית. 50 ארגז עגבניות. 30 ארגז מלפפון. 30 ארגז גמבה חריף. מהפרות לקחו תפוחי עץ, נקטרינה, שסק זה 5000 שקלים. ולקחו שמונה מיכלים של אבטיחים, כל מיכל 350 שקלים. ומשקל ששווה 500 שקלים...

ואחרי שהרס לי ולקח הכל, עוד באותו היום יגאל בא אלי בעצמו ואמר תבוא אלי לבית-אל. כל הדברים שלך אצלי.
כדי שאגיע לחקירות ויגידו לי נשחרר רק תשתתף איתם. אמרתי לך כבר. אני מכיר את זה מהם. ואמרתי לו אני לא בא.
זו האדמה שלי אני אומר לו. למה שלא אעבוד עליה. זה לא האדמה שלך אומר לי, זה שטח סי. זה שלנו איאד אומר, סי, בי, זה שלנו.
אלה גנבים.

סגרו את הדלת של אראם סגרו את העולם. בקבר שמו אותנו.

יגאל גם אומר לי זה הפלסטינים מתלוננים עליך, מהמועצה. בגלל זה באנו. כאילו בגלל זה בא והרס לי את הבסטה.
גם כי אני בשטח סי, וגם מתלוננים עלי... סתם אמר, שקרן.
'בטח' בגלל זה, אני אומר לו. לא שותק לו. אבל הלכתי אליהם ושאלתי, מה סילקתם אותי מאראם? אומרים לי אלה מהמועצה, מהצד שלנו אין לנו בעיה שתפתח, מה אתה חושב שנשלח את הצבא עליך?
סתם רצו לסכסך. זה השיטות שלהם. אני ידעתי. אבל הלכתי ושאלתי.

רוצים למחוק אותי.

ביום הזה שבאו עלי באו גם על אחד מסכן, פאדי, משכם, בלאטה. מתחיל לבכות, ואומרים לו שיוריד מהעגלה שלו את הסחורה שלו ולא רוצה להוריד את הדברים. כל מה שיש לו בחיים, אגורה לאגורה, על העגלה שלו, וכל מה שהיה לו הלך.
יש לו שני ילדים. גר בשכירות. חולה משהו על הפנים. רק בן 25 אולי, רק ששמן. ולא יכול לעבוד. וזה הפרנסה שלו. לא יכול משהו אחר מרוב ששמן וחולה.
מרוב הכאב שלו התחיל לזרוק עליהם אבנים.
אין לי אוכל בבית הוא אומר לי עכשיו.
ואין לו כלום, אין לו כלום עכשיו. גמור. הרגו אותו. פשוט הרגו אותו לגמרי את פאדי. הלך עליו.
אני יכול לעמוד על הרגליים. לא כמו מישהו ששברו לו את הרגליים.
אבל פאדי נשבר.

וגם זה שיש לו משפחה בעזה צריך לשלוח כסף כל שבוע. ועימאד...

לא קל. לא קל. אני אגיד לך את האמת. יש לי קשרים, אבל לא קל... בזמן האחרון אני לוקח את הילדים לבית ספר. ותמיד הילדה מבקשת כסף. אז אחרי הענין הזה לא שלחתי את הילדים. כדי שלא ישאלו אם יש כסף ואין לי כסף לתת להם.

ומה יהיה עכשיו, שאלנו.
אני אבנה את הבסטה הזו. ואני אעשה מה שמגיע לי. ואני אעבוד. ואני אוכל. והוא יהרוס לי. יגאל. ויגאל אחר. ואני לא אשתתף איתם.

בזמן שישבנו עם איאד, עימאד וזה מעזה והילד מחמד מדהרייה הלכו להקים את הבסטה שוב.
ואנחנו מקוות שלפחות לאיזה זמן כוחות הכיבוש יעזבו את איאד ויתנו לו להתפרנס. לו ולפועלים שלו. אבל כמו איאד, גם אנחנו יודעות שזה לא יקרה. שיגאל או מישהו דומה לו יבואו בדרך זו או אחרת למחוק אותו ואת פרנסתו ואת חייו וילחצו עליו כך או אחרת, כי אין להם אלוהים, וכי הוא לא בנאדם בשבילם.
 

לא עברו אפילו שבועיים וכבר הגיעו כוחות הכיבוש שוב להרוס לאיאד את הבסטה. זה היה יום שלישי 26 במאי, בשעות הצהריים. שלושה ג'יפים של הצבא, עם חיילים, ורובים, ומשאית, ולקחו לאיאד את הכל. את הירקות ואת הברזלים שבנו בהם את הסככה ולא נשאר שם דבר.

יהיה בסדר אומר איאד. קשוח. שפתיו קפוצות.

Once again, they've destroyed Eyad's stand. They're trying to pressure him again to collaborate, and again Eyad has refused.

We've known Eyad for years. Born in the Old City of Jerusalem, he grew up in Shua'far and moved to Qalandiya refugee camp, then he met his life partner, a Jerusalem resident from Issawiya. They have had children and lived together, and in the time we have known him, we have witnessed his attempts to get authorization for family reunification, and how the Occupation forces condition this with collaboration. We witness their threats against his life partner, and how he has become 'security-prevented' from entering Israel in the attempt to pressure him. We see the stand he puts up on his land, which is ruined again and again because he is Palestinian and the policy is to prevent Palestinians from working and making a living, and because the soldiers are allowed to destroy it, and because harassment is a goal, and because Eyad keeps saying no.

They came on Wednesday, May 13th, 2009. Around 2 or 2:30 p.m. Yigal (of the DCO/Shabak) in civilian clothes, in his white DCO jeep, with army jeeps, a truck, and Arab workers who came, who knows from where. And took the goods to Beit El DCO base. Vegetables worth 12,000 shekels.

Did they give you a note?

What note would they give me?

And he laughed. And we both laughed. For since when do the Occupation forces give notes.

I had the vegetable stand for a month and a half, maybe two. Because since they destroyed it the last time I didn't put it up again. But I let Imad from Jabb'a work, selling some fruit, so he'd make a few pennies. And it was okay. Because it's only when I'm there that this happens. They don't want me there. Because they want me to collaborate.

Now I have a new partner. We go down at 3 o'clock in the morning to Kabbatiya, north of Nablus, near Jenin. Get back at twelve. There's a vegetable market there. Three or four times a week we go to this market.

And it was good. I earned money and so did everyone else. We all had work. Because I told you I don't like to make money alone. I like having lots of others earn with me. So like I said, they came about two months after the stand had been working.

Yigal had already passed by earlier and waved his finger at me, in warning. But I disregarded it. What can I do.

Yigal has his informers here, he's got his dogs. I know who they are but cannot get myself and my family in trouble because of one dog. But I did get into some argument and my brother hit one of Yigal's dogs. It's his dog who sent them at me, I think. Not that they wouldn't come anyway.

A day before they destroyed the stand, Yigal came around. Imad, my worker, was there. Yigal said 'I'm coming tomorrow and I don't want to see anything here.' But what can we do? We stayed.

So the next day a large truck came around with a ramp. With jacks. I wasn't there when they came, but Imad called and I got there right away. There were five or six jeeps and Yigal's jeep and the truck. And the soldiers from the jeeps stood there with their guns. Imad told the workers to take the cheaper, not the expensive stuff. But the worker said they'd take it all. Where they came from, I don't know. My father came, too. And Yigal ordered him away. Friends of mine were there even before I arrived, and said we'll die before Eyad comes. My friend Samieh said he was beaten and threatened. I didn't see it myself because I wasn't there yet, but when I did get there I saw Samieh standing on the car, with his hands at his sides and yelling at them not to load until Eyad gets there. Kill me if you want me to move, he told them. And the soldiers hit him with their rifles. But he wasn't badly injured, he was lucky.
When I got there I asked Yigal, what he had against me. What's the problem.

I know exactly what his problem is. He wants me to collaborate.

The truck had this blue curtain. A huge truck. And they loaded everything on it.
4 orange crates, 500 kilos each – two tons. And garlic, a ton and a half. Garlic costs me 4.5 shekel a kilo. 3 crates of lemons. 3 crates of pomelos. Almost 15 crates of corn. 10 crates of beans. 50 crates of tomatoes. 30 crates of cucumbers. 30 crates of chili peppers. They took fruits: apples, nectarines, loquats worth 5000 shekel. And they took 8 crates of watermelon, each crate worth 350 shekel. And scales, worth 500 shekels…

And after he ruined and took everything, that same day Yigal came over to me himself and told me to come to him, to Beit El. "All your stuff is there."
So that I'd come for questioning and they'd tell me they'd let me go only if I collaborate. I told you. I know them already. And I told him I wouldn't come.
It's my land, I tell him. Why shouldn't I work on it? It's not your land, he says. It's area C. It's ours, Eyad says. C, B – it's ours.
They're thiefs.

They've closed the gate at A-Ram, they've closed the world. They've buried us alive.

Yigal also tells me it's the Palestinians complaining about you, the local council. That's why we came. As if that was the reason he came along and destroyed my stand.
Because I'm in area C, and because the Palestinians complain about me… He's just lying.
"Of course", I tell him. I don't keep silent. But then I went over and asked them, did you throw me out of A-Ram? So these guys from the council tell me, we have no problem with your selling here, what do you think, we'd send the army at you?
The army just wanted to sow strife. That's their way. I knew it. But I went and asked.

They want to wipe me out.

The day they came to me, they also went to some poor guy, Fadi, from Nablus, from Balata refugee camp. He started to cry, and they told him to get everything off his cart, but he didn't want to. Everything he had in life he put into that cart, and lost everything.
He has two kids, lives in a rented place. He's terribly ill. Only about 25 years-old, but very fat. And cannot work. And this is his livelihood. He can't do anything else because he's so heavy and ill.
He was so upset he started throwing stones at them.
I have no food at home, he tells me now.
And he doesn't. He has absolutely nothing. He's finished. They killed him. They simply killed Fadi. He's finished.
I can stand on my own feet. Not like someone whose legs have been broken.
But Fadi is broken.

And there is the guy who has family in Gaza where he has to send some money every week. And Imad…

It's not easy, I tell you the truth. I have connections, but it isn't easy… Lately I've been taking the kids to school. And the girl is always asking for money. So after this business I didn't send the kids. So they won't ask about money when I have no money to give them.

What's going to happen now, we asked.
I'll rebuild this stand, I'll do what I deserve. And I'll work. And I'll eat. And he'll ruin it. Yigal. And another Yigal. And I won't collaborate.

While we sat with Eyad, Imad and the fellow from Gaza and Muhammad, the boy from Dahariya, went back to put up the stand again.
And we're hoping that at least for a while, the Occupation forces will leave Eyad alone and let him earn some money. He and his workers. But like Eyad, we know this will not happen. Yigal or someone just like him will come around one way or another to wipe out Eyad and his livelihood and his life and pressure him one way or another, for they're godless, and he is not human in their eyes.

Hardly two weeks passed and already the Occupation forces were back, destroying Eyad's stand yet again. This was Tuesday, May 26th, at noon. Three army jeeps with soldiers and rifles and a truck, and they took everything Eyad had. The vegetables and the iron rods making up the stand, and nothing was left.

It'll be okay, Eyad says. Pursing his lips.