כבר דובר על דרכי האופל בהן מגייסת ישראל משתפי פעולה.
מניעת הזכות ללמוד ולעבוד ולנוע ממקום למקום, ומחולים סופניים מלצאת מעזה לארצות אחרות לקבל טיפול מאריך חיים אלא אם הגווע או בן משפחתו ישתפו פעולה עם ישראל וכשלא הסכימו סורבו ונשארו בעזה ולעיתים גם מתו.
ויש מה שרק על פניו הוא גיוס משתפי פעולה אלא שהוא לא.
כמו מה שקרה לפני כמה שבועות בכפר חיזמא.

הם באו בצהריים מספר פייצל אלחטיב. בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. ארבעה ג'יפים וגם הג'יפ הלבן הזה. ככה יודעים שזה שב"כ. בגלל הג'יפ הלבן של המת"ק (מנהלת תיאום וקישור). ושיש בנאדם שלובש בגדים רגילים ולא מדים. אז עשו סיבוב בכפר ונעמדו ליד המסגד.

בדיוק יצאתי מהבית, הולך לבית של ההורים שלי, וליד המסגד רואה כמה ג'יפים. חשבתי לחזור אבל ראיתי שאנשים עוברים רגיל ולא עושים להם כלום אז אמרתי לעצמי, אעבור שם.

כשהגעתי רחוק מהם, לא יודע כמה בדיוק, אני רואה שאיזה חייל תופס את הרובה מולי. מכוון עלי. את יודעת, שהעין שלו בכוונת. תרים את הידיים צעק, אז הרמתי. תרים את החולצה צעק, הרמתי. תרים את המכנסיים, צעק. אז התחלתי לצעוק בכל השפות והתקרבתי אליו. ולא היה איכפת לי כלום. ולא ירה בי. ועליתי מהר מהר עד שהייתי פנים אל פנים. והוא ממשיך וצועק עלי הוראות בעברית. עם הרובה שלו עלי.
עד שבא השב"כ. זה שלובש רגיל ויותר גדול מהחיילים. לא יודע בן כמה בדיוק, אחרי שלושים אולי.
והוא אומר לי אלה הוראות של החייל, תכבד אותם.
ואמרתי לו אתה תכבד. אני לא אכבד הוראות של חייל של כיבוש בכפר שקט.
והוא אמר לי אתה לא מכיר אותי.
אמרתי גם אתה לא מכיר אותי.
כי כעסתי.
אני הקצין. אני השב"כ החדש הוא אמר לי, הקפטן החדש. אתה לא יודע עם מי אתה מדבר שאתה מדבר ככה.
עם מי אני מדבר? אני אומר לו. עם ראש הממשלה? אני יודע עם מי, עם שבכ קטן.

ואני בלב חושבת איך פייצל מצליח להכניע אותם פעם אחר פעם. עם זקיפות הקומה הלא מלחמתית שלו. עם הרדיקליות הברורה שלו. הלא מתפשרת. עם חתירתו לשלום. לצדק. לאחריות. עם תביעתו את המוסר. גם בתוך כיבוש ומהכובש ולמרות הסכנות. מדהים. מדהים שעוד לא ירו בו. הוא, שכל הזמן אומר להם לא.

והשב"כ נתן לחיילים לעשות לי חיפוש, המשיך פייצל לספר. לא חיפוש משהו, רגיל. אפילו לא יד בכיס שלי.
ואז ביקשו ממני את תעודת הזהות ואמרתי להם שהיא נאבדה.
והקפטן אמר בסדר, ולא היה איכפת לו מזה שאין לי תעודת זהות, ואמר אתה תבוא למשרד שלי בשעה כזו וכזו. ואז שאל אותי, ומה השם שלך? שאל אותי בשביל שהחייל יכתוב אותו בפתק שלהם.
את מבינה לא מחפש אותי. לא יודע איך קוראים לי. רק להזמין אותי אליו ככה באמצע של הכפר.

אני ראיתי איך הם עושים את זה עם עוד אנשים. היה שם קצין של הצבא שעמד לידו והשבכ מסמן לקצין שיקרא לבנאדם הזה או הזה, אבל לא לזקנים, רק לצעירים. והבנאדם בא והוא שואל אותו איך קוראים לך ואז ממלא בפתק שלהם את השם שלו ונותן לו הזמנה לשבכ.

אז איך שנתן לי את הפתק עם השם שלי שאני אבוא לשבכ אני לקחתי אותו וקרעתי. בטח קרעתי.
אמרתי לו, אם אני מבוקש שבכ או משטרה או ביטחון היית יכול לעצור אותי. אבל בחוק שלך ובתיק שלך אסור לך לבוא להגיד לי לבוא למשרד שלך. וחשבתי שעכשיו הוא מעלה אותי לג'יפ שלו ועוצר אותי. וחיכיתי. ואז הוא אמר לי אחר כך אני בא אליך. בלילה. בלילה אני אעצור אותך.
ואני אמרתי לו, אם אתה בא לעצור אותי אתה מבזבז את הדלק שלכם, את הכסף של הבוס שלך. ממני לא תקבל את מה שאתה מנסה כאן, ורק תפסיד ממישהו כמוני שישב 12 שנה בטחוני ולא פוחד מכלום.

ועזב אותי בסוף. לא עצר אותי. שכח אותי. אולי היו לו אנשים אחרים בשביל המטרה שלו.

גם ראיתי אחד מסכן, איך השבכ אמר לו ככה ליד כולם, אם אקרא לך תבוא?
תקרא לי אבוא, אמר לו. מה יגיד לו.
אז השבכ לקח ממנו את מספר הטלפון וטלפן אליו לבדוק. שעונה. שהטלפון שלו. וכולם רואים. ועוד פעם אמר, אם אני אזמין אותך תבוא?
אבוא, אמר.
ולא נתן לו פתק ולא כלום. לא היה צריך, כי עכשיו אנשים יגידו מה זה השבכ טלפן אליו. וידברו עליו שהוא עובד עם השבכ.

היה עוד בחור חוץ ממני קרע את הפתק.

ככה היו שעה וחצי והלכו.

למה? אני שואלת אותו. מה המטרה שלהם, הרי אילו זה היה עבור גיוס לשיתוף פעולה, מדוע כך כשכולם רואים ועדים. הרי גם מבחינתם לא משתלם שמי שיבקשו ממנו לשתף פעולה, מראש ידוע שזומן לשב"כ. איך זה הגיוני כל זה, אתה מבין?

בשביל שיגידו אנשים. בשביל שיחשבו. שיספרו אחד על השני. בשביל שילד ילך אחר כך, וידקור מישהו בסכין, שלא יחשבו עליו שהוא משתף פעולה. ג'סוס. או יגיד שהוא בא לעשות את זה. שבא לדקור חייל או משהו כזה. וילך על החיים שלו. והלב שלו ייקרע. בשביל זה.

ואני מוסיפה ואומרת, זה בשביל לרסק את נפש החברה. את לכידותה. את חוסנה. את כוחה הקולקטיבי. כדי להרעיל ולשבש. כדי ליצור חוסר אמון בין אנשים, כדי שיחשדו אחד בשני ויפחדו ולא יבטחו באף אחד.

עוד אחד מחטאיה של ישראל שייזכר לדיראון עולם.

פורסם
3.4.2010
 

  www.mahsanmilim.com   |  aya kaniuk & tamar goldschmidt  |   aya@mahsanmilim.com  |  aya.tamar@mahsanmilim.com