|
|
אנחנו
לא רואים את פניהם. כי אילו ראינו; את האדם, את אנושיותו, את שמו הפרטי,
הנבדל, החד פעמי, לא עיקרון אדם, לא נגזרת של 'גזעו', אילו לא הבטנו דרך
פריסמה גזענית הממקמת את הפלסטיני רחוק יותר מהאנושי מיהודי, רדוקצייה של
תכונות גזעו כביכול, אפריורי למעשיו ולתכונותיו הפרטיות, לא היינו נותנים
לזה יד, לא היינו שותקים, לא היינו בוחרים לא לדעת, כי לא יכולנו.
כולנו אשמים.
זה היה יום רביעי אחד לא מזמן במחסום קלנדיה, כשאסרו גם על א' לחזור לביתו.
מחסום קלנדיה כרוב המחסומים ממוקם בלב שטח פלסטיני ומבתר את חיי התושבים
שבעצם רובם אינם רשאים לעבור במרחב חייהם, אלא ספורים, ועל פי קריטריונים,
שמשתנים ואינם קבועים לגמרי, כשיטה.
א' לא חי כאן בשנים האחרונות וזה ניכר בו. כי הוא עזב את עיר הולדתו חברון
כדי ללכת לרמאללה עיר אחרת בפלסטין מולדתו, ולא כי לא הייתה לו ברירה. הוא
לא גוסס ובית החולים היחיד המתאים הוא ברמאללה, ואימו גם איננה מאושפזת,
והוא גם לא עובד או לומד שם. הוא הלך למטרות שבממלכת הכיבוש והדיכוי אין
להם קריטריון, הן לא בשפה, הוא הלך סתם, כי רמאללה היא עיר במולדתו וחיים
בה נתחים מורחבים של חייו, כל מה שלתושבי פלסטין הכבושה הם מותרות שאיש
כמעט לא ילך עבורן כדי להיות מושפל במחסום, כשהסיכויים קלושים לעבור, ואילו
גם עבר זה היה כי התחנן, או כי החייל החליט שכל אדם שלישי לא עובר וכל
עשירי כן והוא היה עשירי, זה לא משהו שמישהו יסתכן לעיתים גם בנפשו אם הוא
לא חייב.
אלא שהוא, שלא מכאן, 'הנגוע' בהרגלי חופש, הלך, ובדרכו חזרה הבייתה, נעצר,
לתדהמתו, בגערות, צעקות בעברית שאינו מבין, כיוון נשק, ודחיפות, והוראה
שאותה הבין שילך חזרה.
והוא, מופתע, נדהם, נצמד בכל כוחו לסלע, ולא זז.
הוא אחז בסלע כנגד כל שפיות, יכל היה בקלות 'הממאירה' שבה חיילים יורים או
'רק' מכים לאבד את חייו או להיפגע, אלא שהוא נצמד, בכל כוחו, נגד כל
הסיכויים, והיגיון הנכבש, לסלע, חרף זה ש'החייל', פקד עליו לעזוב וללכת
משם, הפוך מכיוון ביתו, מההגיון, רק כי אלה הוראות השטן שקיבל, רק כי הוא
יכל. וזה לא היה כי א' הוא אמיץ במיוחד או פוליטי או כאקט חתרני שאומר אני
לא מקבל את חוקיכם, אין להם תוקף מוסרי, עשו בי מה שאתם רוצים אני מסרב
להיות מסורב; הוא פשוט לא מסוגל היה מושגית לתפוס את אופציית העולם הזה שבו
בחור שצעיר ממנו בשנתיים אולי, ונראה כמוהו, אדם ולא רובוט, כך חשב, עומד
עם רובה וכוח ורשות אינסופית ומונע ממנו את הפשוט והמובן מאליו והוא להגיע
הבייתה.
מדוע שלא יגיע הבייתה?
היינו שם, נשות מחסוםווטש, ראינו, מיהרנו ליצור חייץ בין המדכא הצעיר לבין
הבחור, שמכל הטעמים הפגומים והגזעניים וכעוד סמפטום של אותה הרעה; כי היינו
'בנות עמו' שבעלות פנים וזהות אישית, חד פעמית 'ולוא גם מגונה', עצר, לא
עבר את הקו, את קו הגוף שלנו, רק המשיך לגעור ולאיים ולומר 'בעברית' לא'
שעליו לחזור, לשם הוא הצביע, לסורדא.
במילים אחרות, כדי לחצות את המחסום, תובע החייל מהבחור, לצורך ההשוואה, שאם
נניח הוא בתל אביב בדרכו לירושלים, לנסוע דרך חייפה.
ואם הטיעונים על בטחון הם הסיבה שעל אדם זה נאסר לצעוד בכותלי חייו ולהיות
קורבן לתאוות הכוח הקלגסית של בחור מתבגר במדים, ואם בכלל מקבלים שיש תנאים
שמותר להתאכזר בשבילם אל אנשים אפריורי להם עצמם, רק בגלל זהותם, הרי איך
יתכן שאותו החייל האוסר עליו, על פי ההוראות אגב, לחצות את המחסום, ממליץ
לו לנסוע דרך סורדא, כדי להגיע בדיוק לצד השני של המחסום, זה הרחוק עשרים
מטר, אלא אחרי זמן רב, שעות, ותוך הוצאת כסף רב, שסביר שאין.
ניסינו בכל מיני אופנים לנסות לעזור לו, והכל לשווא כמובן, כי צרכים מאין
אלה כמו לבקר ברמאללה, הם מושגי חיים שאין להם מילה ובמובן הזה מקום או
זכות... הם מחוץ לים אפשרויות 'שיקול הדעת' או 'מקרה הומאניטרי', המקובלים
על החברה הישראלית (ולוא רק כעלה תאנה המתחזק את הרע).. לצורך מעין זה אין
קרטריון.... הוא מחוץ לשפה... ולחייל אין מערכת מושגית שיודעת לזהות את
הצורך הזה כמו שאין לו מערכת מושגית שבה לבחור שעומד מולו יש שם וזהות
פרטית ממשית כמוהו. כי אילו הבחור שעומד מולו ובני עמו האחרים היו נראים לו
בני אדם, שדמם אדום כמו שלו, ושכואב להם כמו לו, מן הסתם לא יכל היה לעמוד
שם כמקיים מדיניות התעללות ולא חשוב למה. ולכן, או כי כך הגיע, או כדי
להיות יכל לקיים את מה שנדרש ממנו, את מה שהוא מקיים בהכרח כדבר מובנה
לתפקידו גם אם הוא רק מקיים הוראות, לרוב ייתיישר לתוך התפיסה המאיינת הזו
כדי להמשיך לקיים את מה שהוא מקיים, בהכרח.
למדתי שא' הוא סטודנט למשפטים שנה שלישית שנמצא בפלסטין לביקור משפחה,
שחושב בסיום הלימודים לחפש מזלו בקנדה, ובתימהון מתפלא ומתבייש סיפר לי
שבמרוקו הוא דווקא יוצא לקפה עם יהודי אחד, שהוא יהודי הוא מוסיף.
בכל הזמן הזה ראיתי שהוא מביט בשעונו ללא הרף.
זה בדיוק היה בזמן של חג יהודי, שפרושו הרי הצרה נוספת על מה שהוא הצרה
ממילא של הרשות לחיים של בני העם הפלסטיני, וחששתי שאולי יש דברים שאינני
יודעת, אולי בתנאים האלה לא יוכל להגיע ולוא גם בדרכים עקיפות דרך ההרים
תוך הסתתרות מידם הקלה והשוקקת של חיילי צבא הכיבוש והדיכוי, ואולי זה שאנו
מנסות לעזור לו כשהרי ברור שהכל הוא נסיון של כישלון ידוע מראש כמעט, אני
רק מעכבת אותו או מצרה או מסכנת משהו, ועדיף לו ללכת אחורנית ולנסוע דרך
סורדא אבסורד ומקומם ככל שזה יהיה, ולבסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו מדוע הוא
מסתכל על השעון.
יש בחמש וחצי משחק כדורסל בין מכבי תל אביב למינכן, והוא מת להגיע להספיק
לראות את זה בטלביזיה בבית, הוא הסביר.
אין לי מושג אם הוא הגיע. סביר שלא. הוא אמר שאם אי פעם אגיע למרוקו אני
מוזמנת והשאיר את מספר הטלפון. |
|